גדעון העביר את ידו בזקנו האפור ומצמץ בעיניו, השמש עמדה במרכז השמיים וטיגנה את המדבר הצחיח תחתיה ללא רחם. הוא האהיל בידו המגוידת על מצחו וניסה להביט לעבר האופק המסנוור. הוא עמד שם וקיווה שלמרות תקופת השרב, יקלעו לפתחו הפעם מספר מטיילים נועזים.
הציפיה שלו לא הייתה לשווא, בקצה השביל הופיעה דמות שפופה, כשהיא כורעת תחת משא תרמיל גב עצום. כאשר הדמות התקרבה, הבחין גדעון כי מדובר בבחור צעיר בשנות ה- 20 לחייו. הוא הציע לו את חיוכו הטוב ביותר ושאל אותו אם ברצונו לבקר במעיין נסתר שרק מעטים יודעים עליו. הצעיר היסס לרגע ואמד במבטו את המבוגר החביב ואת זקנו הפרוע. עיניו חרושות הקמטים והמלאות כתמים שחרצו בהן קרני השמש, שידרו טוב לב וחיוכו הרחב והנקי שכנע אותו לסמוך על המבוגר התימהוני.
הם פסעו יחד בנתיב לא מסומן, בנקיקים תלולים ובינות לסלעים חלקלקים עד ששמעו קול פכפוך עדין. לעיניהם נגלה מקווה מים בראשיתי בצבעי טורקיז עזים, השמש נשברה על פני המים למיליון רסיסים בוהקים ויצרה תמונה עוצרת נשימה. גדעון הביט בבחור המתמוגג ורווה נחת. מאחורי סלע גדול הוא שלף פינג'ן נחושת מעוטר ושפך לתוכו מספר כפות גדושות של קפה שחור ריחני. ריח פולי הקפה הטחונים המתבשלים מילא את האוויר החמים והכה בנחיריהם בחוזקה.
כאשר ישבו שניהם על שפת המעיין ולגמו בזהירות את הקפה הרותח, שאל גדעון את הבחור שהזדהה בשם אורי, מדוע הוא מטייל לבד. אורי הרהר לרגע ולבסוף ענה שאביו נעלם כאשר היה ילד קטן. הוא תיאר את אביו כאדם חובב טיולים וטבע, שנהג לקחת אותו בכל שבוע לפנינת טבע אחרת ברחבי הארץ. "המסלול הזה" נסדק קולו פתאום "היה החביב עליו ביותר, לפחות חמש עשרה פעמים צעדנו יחד יד ביד במשעול המתפתל".
"בכל פעם שאני מרגיש עצוב ומדוכדך אני מגיע לכאן" הוסיף אורי "אני מרגיש כאילו הוא עדיין כאן, מלווה ומעודד אותי בדרכי". דמעה סוררת הבליחה בזווית עינו של גדעון ונבלעה בשפמו העבות. "כבר נהיה מאוחר" הוא אמר לאורי, "טורפי המדבר יתחילו לצוץ בזמן הקרוב, הישאר כאן ללילה ומחר תצא". אורי הביט ברקיע שנצבע בגווני וורוד עזים והחליט ליטול את עצתו של גדעון.
בתוך המערה שלף גדעון גיטרה והחל לפרוט על מיתריה ולשיר בקול צרוד. אורי האזין מוקסם ופתאום הכתה בו ההבנה: זה היה השיר החביב על אביו. "אורי" לחש גדעון: "אני אבא שלך!". הם נפלו איש על צווארי רעהו ובכו בבכי תמרורים. במשך הלילה הסביר גדעון לאורי שהוא היה חייב לברוח משום שנקלע לחובות בשוק האפור, וכדי להגן על משפחתו הוא לא יצר איתם קשר מאז.
הם דיברו במשך כמה שעות, אורי סיפר לו את כל קורותיו ועל ילדותו המיותמת ואילו גדעון סיפר לו בתמורה על חיי נדודים בהם הוא לא נשאר באותו מקום יותר מחודש. בסוף הלילה הם פרשו לשינה חטופה, לא לפני שאורי הבטיח לסייע לו להחזיר את חייו למסלול.
בבוקר כאשר אורי קם, גדעון כבר לא היה שם, וכך גם התרמיל שלו, הארנק שלו ותעודת הזהות שלו. חיוך קטן עלה על פניו, הוא יצא החוצה ושטף את פניו. ציוץ הציפורים ליווה אותו בדרכו החוצה מהמסלול, בעוד הוא מצטרף אליהן בשריקה עליזה. בסוף המסלול הוא ראה בדיוק את המחזה שציפה לראות. שני ג'יפים משטרתיים בסירנות מהבהבות חסמו את היציאה ומספר שוטרים עמדו מחוץ להם ושוחחו זה עם זה בקדחתנות.
כאשר הם הבחינו בו יוצא מן המסלול אחד מהם ניגש אליו ולחץ את ידו, "אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה, אורי הנהן בראשו לחיוב. השוטר פתח את דלת אחת הניידות והוציא משם את התרמיל של אורי ושקית עם חפציו האבודים. "שהית לילה שלם עם פושע מסוכן בעל רקורד פלילי ארוך מאד" ציין השוטר, "היה לך מזל גדול!".
"לא, לא מזל" תיקן אותו אורי: "השגחה פרטית מופלאה!".
"רוצה לראות אותו לפני שאנחנו לוקחים אותו מכאן?" שאל השוטר, אורי הנהן בראשו והם פסעו אל הג'יפ השני. במושב האחורי ישב גדעון אזוק בידיו ורגליו, שיערו וזקנו פרועים ומדובללים כלאחר מאבק. הוא הביט באורי שהסתכל עליו בבוז, "מה הסגיר אותי?" הוא שאל. אורי הביט בעיניו והשיב: "אתה שחקן טוב ושקרן מצוין, שמת לב לצלצול הטלפון שלי וניגנת אותו בתקווה שיש לי אליו קשר רגשי וצדקת. אבל נכשלת בדבר אחד. כאשר הכנת את הקפה, כאשר פרטת על הגיטרה, השתמשת ביד שמאל. אבי היה ימני ומעולם כמעט לא השתמש ביד שמאל בגלל נכות".
"ידעתי שאני לא יכול לצאת אל הטבע ולברוח באמצע הלילה, אז רגע לפני שהלכנו לישון כתבתי למשטרה את כל השתלשלות העניין והם הבטיחו לי שאף אחד לא יוכל לצאת מהמסלול". הפושע המאוכזב השפיל את מבטו והניידת פנתה החוצה, צמיגיה גורסים את החצץ תחתיהם ומותירים אחריה ענני אבק…
בדרך כלל השקרנים הגדולים נופלים תמיד בפרטים הקטנים, היכולת להישאר עקבי ונאמן באופן תמידי למילים שאנחנו מוציאים מהפה, שמורה רק לאלו שנאמנים תמיד לדרך האחת והיחידה שיכולה להישאר צמודה לפרטים – דרך האמת…
