מה המצב?!
אין מתאים מימי האבל שאנו בעיצומם לעיין במשנה במסכת סוטה, ולגלות שחכמינו היטיבו להכיר את כל הבעיות של הדור הזה. לפעמים די בהצבת מראה, כדי שנכיר בכך שאנחנו בבעיה גדולה. וכשאנחנו מכירים בבעיה, זו תחילתו של הפתרון. להלן הדברים עם הרחבה קלה:
"חוצפא יסגא" – החוצפה תגדל, כלומר עזות המצח, הגסות והבוטות והעדר הכבוד יתפסו מקום משמעותי בחיים.
"יוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר" – יהיה שפע גדול, ובכל זאת יוקר המחיה יאמיר. כותרות העיתונים מלאים בחודשים האחרונים בדיווחים על עליות מחירים בכל תחום כמעט.
"מלכות תהפך למינות" – האמונה כמקור של השראה וסימן דרך בחיים תאבד את משמעותה, וערכים של חוסר אמונה יתפסו את מקומם כחלק מתפיסה שלטונית כללית המושפעת מערכים מעוותים וחד מימדיים.
"אין תוכחות" – לא יהיה מי שיעמוד בשער ויוכיח את בני האדם על אובדן הדרך. כמעט הכול אפשרי, הכול מותר, הכול קביל. וזה ממש לא "פוליטיקלי קורקט" למתוח ביקורת….
"בית וועד יהיה לזנות" – מקומות התכנסות שאמורים לטפח מחשבה והתפתחות חיובית, יהיו למקומות שמעודדים יצריות, תאוותנות ושכרון חושים של תאווה ופורקן חסר גבולות.
"חכמת סופרים תסרח" – החכמה הפנימית האמיתית, שהיא חכמת הלב המכוונת את האדם להתפתחות אישית, ולהעצמת היכולות הרוחניות הגבוהות שבו, תהיה מזולזלת וחסרת הערכה. ואילו אנשים שעוסקים ב"סרחון" יהיו נחשבים כסופרים דגולים.
"יראי חטא ימאסו" – אנשים "רציניים לחיים" שחוששים להחטיא את המטרה שלשמה נבראו, חיים על פי גבולות כדי שלא להיסחף באובדן דרך וערכים, יהיו מקור לזלזול וחוסר הערכה.
"האמת תהא נעדרת" – מצב שבו "לכאורה" יש המון ערכים, כוונות טובות, מטרות נעלות, אולם אין אמת ברורה. הסיסמה המובילה והרדודה היא: "כל אחד והאמת שלו". חסרונה של "אמת" אחת כוללת ובהירה שתאחד סביבה את כל האנושות לטוב, יורגש היטב.
"נערים פני זקנים ילבינו" – התנהגות של חוסר כבוד למבוגרים ולחכמים, עד כדי זלזול והשפלה. לא נדיר, למרבה הצער, לראות צעירים משתלחים בבוטות במבוגרים מהם בחכמה ובגיל.
"זקנים יעמדו מפני קטנים" – מעולם שבו המבוגר היה המכובד שבקהילה ובמשפחה, נעבור לעולם ששייך לצעירים. המצב ישתנה עד כדי כך שמבוגרים וחכמים יצטרכו לפנות את מקומם לטובת צעירים וטיפשים…
"בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה" – אובדן הכבוד בתוך המשפחה, לא היררכיה, לא הערכה, ולא "דרך ארץ"…
"אויבי איש אנשי ביתו" – בני משפחתו של האדם יהיו לאויביו. אובדן הנאמנות, ביטול ערכי המשפחה, העדר החיבור הבסיסי שבין אדם למרכז החיים הטבעי של המשפחה.
"פני הדור כפני הכלב" – הכלב הוא אמנם נאמן ומלא לב, אך פניו נתונות רק למי שדואג לו למזון ולסיפוק צרכיו. הכול עניין של אינטרסים. שמור לי ואשמור לך…
"הבן אינו מתבייש מאביו" – הבושה הבסיסית והטבעית ששומרת עלינו, עתידה להיעלם.
ילדים אינם מתביישים עוד מהוריהם שיראו אותם בקלקלתם…
חכמינו מסיימים את דבריהם בנימת ייאוש מלאת אופטימיות: "ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים!"
כלומר, אחרי שהקלקול יגיע למימדים כל כך גדולים, לא נוכל עוד לטמון את הראש בחול. ונצטרך להבין שהערכים שעליהם אנו נשענים בחיינו, הם ערכים שלא באמת מובילים אותנו למקום טוב. והגיע הזמן לחפש משענת יציבה שתוביל אותנו אל הטוב האמיתי.
