השקט שרר בארמון והמשרתים התהלכו על קצות האצבעות מחשש לעורר את זעמו של הצאר. הצאר אהב מאד לשמוע סיפורים ומשרתיו חיפשו בקביעות מספרי סיפורים כדי שיבואו לספר אותם לצאר, אלא שהייתה בעיה אחת גדולה: הצאר לא היה מוכן לשמוע סיפורים 'ממוחזרים' וחיפש לשמוע בכל יום סיפור חדש, כזה שלא שמע מעולם. וכאשר סיפרו לו סיפור ששמע בעבר, היה מצווה מבלי להניד עפעף לכרות את ראשו של המספר. אבל כיצד ניתן לדעת האם הצאר שמע את הסיפור בעבר? וכך נפלו מספרי הסיפורים כזבובים, עד שאף אחד מהם לא היה מוכן להגיע אל הצאר ולספר לו את סיפוריו. הרי מי האיש שירצה להיפרד מראשו לכבוד שיגעונותיו של הצאר? המשרתים חיפשו בכל רחבי המדינה, עד שהצאר הודיע למשרתיו. "כדאי לכם למצוא לי מספר סיפורים, לפני שאהפוך אתכם למספרי הסיפורים שלי…"
המשרתים חיפשו בקדחתנות מספר סיפורים שיוכל להגיע מרצונו הטוב, או אפילו בעל כורחו לספר את סיפוריו לצאר. אלא שאז הופיע בפני המשרתים בחור צעיר שהתנדב לבוא לפני הצאר ולספר את הסיפורים שבאמתחתו. הצאר כל כך שמח למראה הבחור, לאחר שתקופה ארוכה כבר לא הופיע בארמון שום מספר סיפורים וקיבל את הבחור בחיוך גדול והושיב אותו לצידו.
"בבקשה בחור צעיר! שב כאן וספר לאבא צאר את סיפוריך!" והבחור החל לספר: "הסיפור הזה היה לפני שנים רבות, כאשר סבא שלי וסבא שלך בנו ביחד סככה כל כך ארוכה. עד שלסנאי היה לוקח יום שלם כדי לקפוץ מקצה אחד לקצה השני! הסככה הייתה ענקית לפי כל קנה מידה, עד שאי אפשר כמעט ולתאר את גודלה העצום! האם שמעת על הסיפור הזה?"
"לא, לא שמעתי על זה מעולם" הודה הצאר. "טוב, אז אם לא שמעת – אז מספיק לנו להיום" אמר הבחור, "מחר אבוא שוב ואספר עוד סיפורים!"
למחרת בבוקר הופיע שוב הבחור והתיישב לצדו של הצאר, שציפה כבר בקוצר רוח לשמוע את המשך הסיפור. "ובכן, אתמול סיפרתי לך על הסככה שסבא שלך ושלי בנו – ובאותה הסככה, הם גידלו שור כל כך גדול עד שלסנונית היה לוקח יום שלם כדי לעוף מהקרן האחת עד לקרן השניה של השור! האם שמעת על כך פעם?"
"לא, לא שמעתי" הודה הצאר והיה קצת נבוך הפעם. "הבחור הזה יותר מידי ערמומי…" חשב לעצמו הצאר ופנה לאנשי החצר שלו. "מחר, כשיגיע הבחור הצעיר לספר לי סיפור, תגידו כולכם ביחד שאת הסיפור הזה כבר שמענו מזמן!"
למחרת בבוקר שוב הגיע הבחור הצעיר, התיישב ליד הצאר והחל לספר: "כשאבא שלי ואבא שלך היו שכנים עוד בתור בחורים צעירים, אבא שלך לקח מאבא שלי הלוואה של ארבעים חביות זהב! שמעת ממנו פעם את הסיפור הזה?"
הצאר חכך בראשו במבוכה, הוא לא ידע כיצד להגיב לסיפור. אבל אנשי החצר שלו, נאמנים לציווי שלו הגיבו כולם במקהלה: "בטח! שמענו כבר את הסיפור הזה!"
"נכון, אבל הצאר עדיין לא ענה האם הוא מכיר את הסיפור. אבל אם אתם שמעתם, אז הגיע הזמן שהצאר יחזיר את החוב!" ואז עלה רעיון בראשו של הצאר כיצד להיפטר מהבחור הערמומי. "בטח ששמעתי את הסיפור מאבא שלי" אמר בחיוך אכזרי ובעיניים בורקות. "אבל לפי הכללים שלנו, מכיוון שכבר שמעתי את הסיפור הזה עליי לכרות את ראשך!"
"אין בעיה!" הסכים הבחור. "אבל אם אתה כבר שמעת את הסיפור ואתה מכיר אותו, אולי קודם לכן תחזיר את החוב?" הצאר קימט את מצחו במבוכה. והבחור המשיך: "הרי אם אין לך את כמות הזהב הזאת, סימן שאנחנו מדברים על סיפור אחר שעדיין לא שמעת…"
"יתכן שאתה צודק" מלמל הצאר במבוכה. ואילו שר האוצר סימן לצאר שאין בקופת הצאר מספיק כסף כדי למלא ארבעים חביות זהב עבור הבחור האמיץ. "אז אם אנחנו מדברים אז הכול בסדר. אנחנו עדיין מדברים על סיפור שלא שמעת עדיין…" והצאר הנהן בראשו בהסכמה. "אבל בוא נסכים על משהו אחד, הרי הסבים והאבות שלנו היו ידידים – אם כן, על ידידות ארוכה צריך לשמור גם לדורות הבאים…" הצאר שחשש מהתרגיל הבא של הבחור הערמומי, לחץ את ידו בחמימות והכריז: "יש לך את הגנתי בחור צעיר, לשם ידידות האבות שלנו! רק שאת סיפוריך שמעתי מספיק, אני חושב שאין לי צורך יותר בשמיעת סיפורים…"
בסופו של יום, כל דבר גדול מתחיל ונגמר באמצעות הפרטים הקטנים. בפרשה שלנו, התורה מדברת על חשיבותם של המצוות הקטנות שאדם דש בעקביו. כמו בסיפור שלנו, המון פרטים קטנים ולכאורה בלתי חשובים הובילו את הצאר למצב שבו החשק לשמיעת סיפורים הלך ממנו והלאה. גם במצוות הקטנות, זלזול במצוות הקטנות יכול להביא את האדם למצב שבו הערך שלו כלפי קיום המצוות יורד עד שנעלם לחלוטין…
