בשכונת הארזים הסתובבה מכת גניבות חסרת רחמים, אחת לכמה ימים היו נגנבים אופניים חשמליים ממקום אחר. זאת הייתה הסיבה שבן ציון שחשש ובצדק על האופניים החשמליות היקרות שרכש, ולכן החליט 'לטפל' באופניים באותו לילה כאשר קשר אותם בכניסה לבניין. הוא שחרר את הבורג של הגלגל האחורי. ובלילה כאשר פרצו לו את המנעול של האופניים, הגנב עלה על האופניים ונסע עליהם אבל הוא לא ידע שהבורג משוחרר, כאשר לפתע הגלגל השתחרר מהאופניים והגנב נפל ונחבל והאופניים החשמליות נשברו. לאחר שהגנב נתפס, תבע אותו בן ציון שישלם על האופניים שנשברו ואילו הגנב טוען: "אני נפלתי כי מישהו שיחרר את הבורג ולכן אני לא חייב לשלם על האופניים שנשברו". מה דעתכם? האם מותר לעשות דבר כזה? והאם הגנב חייב לשלם על תשלומי הנזק של האופניים?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: תלמוד בבלי מסכת 'בבא קמא' דף ס"ט עמוד א' במילים: 'הלעיטהו לרשע וימות'. דף מ"ז עמוד ב' ב'תוספות' דיבור המתחיל: 'היה לה שלא תאכל'.
תשובה לשאלה "סירת מנוע בכינרת" (שאלה מס' 708)
תקציר השאלה השבועית: במהלך השיעור סיפר אוראל שכשהוא יצא עם חברים לגן סאקר הוא הבחין בארנק שמציץ מאחד התיקים שבפארק, ו'סחב' את הארנק שהיה בתוכו חמש מאות שקלים. כשהתחרט על מעשיו שאל את הרב כיצד הוא יוכל לתקן את הגניבה, בגלל שאין לו מושג ממי גנב את הכסף. הרב השיב לו שלפי ההלכה עליו לתת את הסכום עבור 'צרכי רבים' שיש סיכוי שגם הנגנב ייהנה מהם. אורן שהסריט את השיעור והעלה לרשתות החברתיות, קיבל פניה מאדם שאמר לו שהוא הנגנב וביקש ממנו את המספר של אוראל. כשהתקשר לאוראל הוא נתן לו סימנים שהוכיחו שהארנק היה שלו ודרש ממנו בחזרה את הכסף. אבל אוראל טען שהוא כבר נתן את הכסף עבור 'צרכי רבים'. הלה תבע אותו לדין תורה ושניהם הלכו לרב שיפסוק האם אוראל צריך להחזיר את הכסף. מה לדעתכם פסק להם הרב?
תשובה בקצרה: נראה שהגנב חייב להחזיר לנגנב את הגניבה אף אם עשה כבר צורכי רבים.
תשובה בהרחבה: מצאנו דיון בגמרא לגבי גזלן שהחליט לחזור בתשובה, שמתקנים לו תקנה מיוחדת, בכך שהנגזלים לא לוקחים ממנו חזרה את כספם שנגזל, וזאת מתוך רצון להשיב את הגזלנים למוטב ולהביא אותם למצב שיחדלו ממעשיהם הרעים. מכיוון שאילו היו יודעים הגונבים שכשהם שבים בתשובה עליהם להחזיר את כל מה שהם גזלו (ומדובר בסכומי עתק) הם לעולם לא היו שבים למוטב והיו ממשיכים לגזול, ולכן תיקנו עבורם תקנה מיוחדת שלפיה הנגזלים לא מקבלים מהם את הכסף.
הגמרא מביאה שם גם את דינם של גובי המכס ורועי הצאן (מדובר על רועי צאן עירוניים שרועים את הצאן של כל בני העיר) וכותבת עליהם ש'תשובתן קשה', כלומר שקשה להם מאוד לחזור בתשובה. מכיוון שבאותם ימים רועי הצאן וגובי המכס היו חשודים בגניבה, כיוון שהם היו אחראים על רכוש שאינו שלהם, ולא פעם היו שולחים את ידם בגניבה ולוקחים לעצמם מהרכוש שהיה תחת אחריותם.
כדי שהם יוכלו לחזור בתשובה תיקנו להם בית דין תקנה מיוחדת, שהם יכולים להחזיר את הגזלה שגזלו בצורה של תרומה לצורכי ציבור, וכאשר הם תורמים לצורכי הציבור כולם בסופו של דבר נהנים מזה, כולל הנגזלים שנהנים מהדברים שנתרמו לצורך הציבור. וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן שס"ו).
אבל הנידון שלנו עוסק באדם רגיל ששגה ושלח את ידו בגניבה ולכן התקנה שתיקנו חכמים לגזלן 'מקצועי' כדי שיוכל לחזור בתשובה אינה חלה עליו, והאפשרות של עשיית 'צורכי רבים' היא רק פתרון זמני כיוון שהוא לא יודע ממי גזל ולכן אינו יכול לקיים 'והשיב את הגזלה אשר גזל'. אבל כל עוד לא קיבל הנגזל את כספו אי אפשר לומר שהוא מחק את חובו באמת. ולכן, כאשר מגיע הנגזל ומוכיח שהגזלן לקח ממנו את הכסף, מוכרח הגזלן לשלם שוב כדי להשיב את הגזלה לנגזל.
