במהלך התפילות של יום הכיפורים, חש שמשי ברע והרגיש שאינו מסוגל לצום יותר ושהוא עומד להתעלף. הוא נכנס למטבח בית הכנסת, פתח את המקרר והבחין בחבילת תמרים שמישהו תרם עבור כלל האנשים לצאת הצום. הוא לקח תמר אחד וקצת מים והתיישב בצד המטבח. בכל עשר דקות בממוצע הוא אכל תמר אחד ושתה מעט מים כפי שמתירה ההלכה במקרה כזה, עד שהרגיש טוב יותר. אלא שלאחר כמה שעות, נגמרה כל חבילת התמרים. מוטי, שתרם את חבילת התמרים, בא לשמשי בטענה ואמר: "תרמתי את החבילה בשביל כולם, לא רק בשבילך! עכשיו תדאג להביא חבילה חדשה לבית הכנסת שיהיה בשביל כולם!" אבל שמשי טען: "הרי תרמת את החבילה כדי שאנשים יאכלו ממנה, אז מה אכפת לך אם רק אני אכלתי או כולם אכלו? וחוץ מזה, היה כאן עניין של 'פיקוח נפש', הרי חשתי ברע במהלך הצום!" מה דעתכם? האם שמשי צריך להביא חבילת תמרים חדשה לבית הכנסת?
תשובה לשאלה "תשובה בעקבות העבר" (שאלה מס' 609)
תקציר השאלה השבועית: רותם ועומרי ששמעו מהרב בשיעור שעוון גזל מעכב את התשובה נתקפו בהרהורי חרטה. "מה אני אעשה עם כל הממתקים שהייתי 'סוחב' מהסופר בשכונה, כשהייתי ילד?" חשב עומרי לעצמו. גם רותם נזכר כיצד השליך את מכשיר הטלפון של המורה להיסטוריה לתוך דלי מים, כדי לגרום לו נזק. לאחר השיעור ניגשו השניים אל הרב לשאול מה עליהם לעשות: "הרב, עשינו כל מיני שטויות בתור ילדים, איך אנחנו יכולים לעשות תשובה על עוון הגזל שעשינו?" מה לדעתכם השיב הרב?
תשובה בקצרה: אין חובה ב'דיני אדם' לשלם על גניבה או נזק שעשה אדם כשהיה קטן, אלא אם כן החפץ הגנוב עדיין קיים. אבל כמובן שכדי לצאת ב'דיני שמים' מן הראוי לטרוח ולשלם.
תשובה בהרחבה: ישנו סיפור המופיע בגמרא (תלמוד בבלי מסכת 'בבא קמא' דף צ"ח עמוד ב') לגבי אמורא בשם רפרם שחייב את רב אשי לשלם עבור שטר חוב שנשרף, ורש"י שם כותב שרב אשי שרף את השטר בילדותו. ממעשה זה רצו חלק מהראשונים (אור זרוע והגהות אשרי) ללמוד שאדם שגנב או הזיק בעודו קטן (מתחת לגיל בר מצוה) חייב לשלם את הנזק כשיגדל. אמנם במקום אחר בגמרא (מסכת כתובות דף פ"ו עמוד א') מופיע שוב סיפור זה ושם מפרש רש"י את הדברים וכותב שלא רב אשי עצמו שרף את שטר החוב אלא מדובר בסיפור שהגיע לפני רב אשי, ורפרם חייב את רב אשי לדון שוב בנושא ולחייב את השורף. חשוב לציין, שישנם מפרשים (משנה למלך, שו"ת גינת ורדים) שמסבירים את כוונת רש"י במסכת בבא קמא שלא מדובר 'בילדותו' מתחת לגיל בר מצוה, אלא במעשה ילדותי, למרות שמבחינת החיוב ההלכתי הוא בר חיוב, וכל הדיון כאן הוא – האם מדובר בנזק שאפשר לחייב עליו, או כיון שמדובר בנזק עקיף אי אפשר לחייב את המזיק לשלם. יתרה מכך, מצאנו בגמרא שהקטן פגיעתו רעה. כלומר, לא כדאי להתעסק עם ילדים מתחת לגיל בר מצוה, מכיוון שאם אדם ניזוק מהם אי אפשר לתבוע אותם בבית דין. מה שאין כן לגבי מבוגר שהזיק את הילד, הוא חייב לשלם על הנזק. וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן צ"ו, סעיף ג'). ולגבי גניבה נפסק שקטן פטור מלשלם על גניבה או על נזק שעשה בקטנותו (סימן שמ"ט סעיף ג'). אבל חשוב לציין שתי נקודות חשובות: (א') אם אדם גנב בילדתו, והחפץ הנגנב עדיין נמצא אצלו, חובה עליו להשיבו. (ב') כל הדברים האמורים הם מצד ההלכה היבשה, אבל בוודאי שראוי שאדם שהזיק או גנב בצעירותו, יחזיר וישלם את נזקיו כשיגדל כדי לצאת ב'דיני שמים', וכך מופיע בספר חסידים ובספרי הקבלה שקטן שחטא מוטל עליו לתקן את חטאיו כשיגדל, כדי שיהיה זך ונקי כלפי הקב"ה.
