רעש המשאיות ונביחות הכלבים הרעידו את גופם, מבחוץ נשמעו קולות הירי וצעקות המוות מהבתים הסמוכים. הם הצטנפו על מקומם באימה וקיוו שמלאכי החבלה יפסחו על הבית, אבל בדיוק באותו רגע דלת הבית נפרצה בקול רעש גדול ושלושה קציני אס אס במדיהם השחורים ניצבו בפתח הבית כשחיוך סדיסטי על פניהם: "למשאית!" צעק אחד מהם: "מיד!"
לייבוש בן החמש הביט בבהלה לכל עבר, בניסיון להבין את המתרחש בביתו באישון לילה. הוריו התקדמו לכיוון הפתח בעיניים אדומות, מפלסים את דרכם החוצה באיטיות, שומרים על קשר עין עם כל בני הבית, מתבוננים בפניהם בפעם שיתכן ואחרונה בחייהם. הילדים, כמו כבשים כנועות הלכו אחריהם, נצמדים בכל כוחם לשמלת הבית הפרחונית של אמא או למעילו הארוך של אבא. רק לייבוש נותר מאחור, משלב את זרועו הדקיקה באצבעותיה הגרומות של סבתא ביילה הזקנה שכמעט ולא הצליחה ללכת לבד.
אחד הקצינים, גבוה ובעל מבט מרושע, התקרב לעברו ואז הכה בקת הרובה בעוצמה בקדקודו של הילד הקטן, הוא נפל בחבטה לארץ ואחריו גם הסבתא הקשישה. האבא שהסתובב במהירות ורכן לעבר שניהם היה השלישי שחטף מכת מוות. לייבוש הקטן קם במהירות וכשדמעות מסמאות את עיניו קפץ מהחלון החוצה, לעבר הגינה האחורית. כאשר צעקתה של אמא מלווה אותו: "תברח, לייבוש. תברח! אל תשכח שאתה יהודי!" וזהו. הוא הצליח ברגע אחד לחמוק ולהשתחל לתוך גומחה נסתרת, שמתוכה נשמעו במעומעם צעקות מקפיאות דם ויריות שנתקעו בשלג הלבן.
אבל הקצינים הזועמים רתחו מזעם, היעלמותו של הילד הקטן שהצליח לחמוק מידיהם הרתיחה אותם עד כדי שיגעון. הקצין הבכיר שבהם התקרב באקדח שלוף לעבר האימא החיוורת וצרח : "אם לא תמצאו אותו תוך עשר דקות, תמותו כולכם!" וצעקותיו הפראיות התגלגלו עד למקום המסתור של לייבוש הקטן. אבל הם לא מצאו אותו. במכוון או שלא. ולייבוש הקטן הרועד מפחד ומקור שמע שבע יריות מדויקות, אחת כנגד כל אחד מפני משפחתו.
עשרים וחמש שנה לאחר המלחמה הארורה, לייבוש שהצליח להינצל בזכות מקום מסתור שהעניקו לו השכנים, עלה לארץ ישראל. באותם ימים הוא שינה את שמו ל'איתן', שם צברי וישראלי במקום השם הגלותי שהזכיר לו את מוראות העבר. באותם ימים היה איתן מאושפז בבית החולים עקב טיפול רפואי. הוא שכב בחדרו כאוב, בודד ועצוב, כשלפתע קול דיבור הפר את השקט שסביבו. יהודי חרדי בעל זקן ארוך הושיט לו את ידו. איתן הביט מצדו ביד המושטת בתיעוב, משך בכתפיו ולא טרח להגיב לברכת השלום.
ביום שלמחרת שוב הופיע האברך החרדי – שענה לשם 'יעקב' – בבית החולים, כשהוא מבקר בהתמדה את כל אלו שאין מי שיתעניין בהם. עם הזמן התרגל איתן לביקוריו התכופים והחלה להתפתח שיחה בין השניים. אבל ידידים, הם לא הפכו להיות. תמיד השיחה התנהלה בקרירות, בעיקר מצדו של איתן, שפחד לשוחח עם אנשים אחרים בדרך כלל.
יום אחד כאשר גילה יעקב שאיתן הגיע גם הוא מ'שם', ניסה לדובב אותו ולספר לו על שנות המלחמה. "לייבוש, מהיכן אתה בפולין?"
"מקראקוב", הניד איתן בידו בביטול. "כשהגעתי לארץ שיניתי את שמי ואת שם המשפחה שלי, גם ככה אף אחד בארץ לא הצליח לבטא אותו כמו שצריך…" יעקב הביט בו בדריכות: "אני גם שיניתי את שם המשפחה שלי, לא הייתי מסוגל להמשיך לשאת על שם משפחתי את כל הזוועות שעברתי…"
"מה היה השם שלך לפני המלחמה? אתה מזכיר לי מאד כמה מבני משפחתי…" אמר יעקב בהתרגשות. "לייבוש", הפטיר איתן בכדרך אגב. עיניו של יעקב קמו בחרדה: "לייבוש קלמפינסקי? אוי לי – אתה אחי הקטן!!!" איתן הביט בו בתדהמה ולאחר מספר חילופי מילים, הוא קרס בתדהמה על מיטת בית החולים. "אנחנו אחים!" הוא צעק כשעיניו מלאות בדמעות: "אוי, יענקל'ה, אחי. מי היה מאמין!" ושני האחים נפלו אחד על צווארי השני בחיבוק ארוך ומרגש. "איך ניצלת?" שאל לייבוש, "שמעתי איך הארורים האלה ירו בכולכם". יעקב נאנח, הרים את שרוול יד שמאלו וגילה מתחתיה צלקת ארוכה. "הם ירו בי ונפלתי. לא יודע מה קרה אחר כך, כנראה חשבו שאני מת והשאירו אותי שם יחד עם כולם. מה שאני זוכר זה שקמתי בבית של השכנים, הם הסתירו אותי עד לסוף המלחמה…" הוא רכן קדימה לרגע כשהוא מהורהר: "לייבוש, אני מוכרח לשאול אותך משהו. שמתי לב מאז שהכרתי אותך, שהפכת להיות אדם מאוד מריר וקשה בגלל מאורעות המלחמה. לפני שגילינו שאנחנו אחים התייחסת אלי מאוד בקרירות אפילו שזה לא הגיע לי. ועכשיו, פתאום, אתה כל כך נחמד ומיוחד!"
"אני לא אוהב בני אדם, יענקל'ה", השפיל לייבוש את עיניו: "אחרי כל מה שעברתי במלחמה, אני פוחד לתת אמון באנשים, פוחד לבטוח בהם! אבל אתה אחי. בך אני יכול לבטוח!"
אבל יעקב לא קיבל את התשובה המנומקת: "לא!" הניד ראשו בחוסר הסכמה. "אני לא מבין, הרי נשארתי אותו אדם. האם הדם המשותף שלנו הופך אותי לאדם טוב יותר היום ממה שהייתי אתמול?" לייבוש קפא במקומו בתדהמה. פתאום, באיחור של שנים ארוכות, הוא הבין עד כמה מבטו על המתרחש סביבו השחיר את חייו והוא פרץ בבכי מר. אילו היה יכול לראות בכל אדם סביבו את אחיו האובד, לפתח אמון בבני אדם – חייו היו קלים יותר וההתמודדות עם מוראות המלחמה, היו עוברים עליו מבלי להישאר בודד, עצוב ומרוחק….
כולנו אחים, בגלל שכולנו בניו של הקדוש ברוך הוא. אם רק נאהב באמת כל יהודי ונראה בו אח אובד – ההסתכלות שלנו על העולם תשתנה ויהיה לנו קל יותר לאהוב את הזולת. כי גם האדם המרוחק והמריר ביותר, אם נסתכל עליו ונתייחס אליו כאח אובד, הוא יקבל אותנו בחמימות וישיב לנו באותה צורה…
