כשגדליה איבד את כל נכסיו, הוא הבין שמלבד מצבו הכלכלי הקשה – הדבר יתבטא בעיקר בירידה משמעותית ברמת החיים שלו, מעבר לעובדה שהוא ייאלץ לשאת את הבושה שתרחף כעננה שחורה מעל ראשו. באחד הימים הוא ישב בחברת ידידו הטוב צפניה ושח לו את מר גורלו. צפניה הניח מידו את העיתון אותו קרא והשתתף בצרתו של חברו במתן עצות לניהול פיננסי נכון בתקופה קשה זאת. תוך כדי שיחה התבוננו השנים בעיתון הפתוח והבחינו שבתחתית הדף מודפסת שורה מסתורית: "ביום יבש, במעלה שלוש אצבעות בתוך הנעל הקשה". גדליה שכח לרגע מצרותיו וניסה להבין מהו פשר הדברים.
"ייתכן שזו כתב חידה!" אמר צפניה: "שמעתי על עיתונים רבים שמעבירים מסרים מוצפנים בדרך הזאת!" גדליה לא שמע על עיתונים כאלו, אבל חשב לעצמו שאין לו מה להפסיד. "מה זו נעל קשה?" שאל צפניה. "הרי כל הנעליים עשויות או מעור או מגומי, איך היא יכולה להיות קשה?" אולי, הוא מתכוון לנעל כזו שאנשים לא לובשים?" גדליה אימץ את מוחו וצעק בהתלהבות: "מצאתי! הוא מתכוון לפסל הפלדה העשוי בצורת נעל הממוקם בכיכר העיר!"
"אבל יש מסביבו מזרקות מים, איך תוכל לגשת לפסל?" השנים אימצו את מוחם ואז גדליה ניסה לחשוב מתי המזרקות לא עובדות. השנים מיהרו לכיכר העיר ולאחר בירור קצר התברר להם כי בכל יום החל מהשעה עשר בערב המזרקות שובתות ממלאכתן. באותו ערב הגיע גדליה למקום, הכניס את ידו עמוק לתוך פסל הנעל המוזר עד לגובה של שלש אצבעות. עד שהרגיש בפיסת נייר, הוא הוציא אותה החוצה והבחין שהוא מחזיק בשטר של מאה דולר.
הוא היה מאושר. מאה דולר אמנם לא יחלצו אותו מהעוני, אבל לפחות יאפשרו לו להתקיים בכבוד מספר ימים. מאותו יום עקב באדיקות אחר ה'חידות' שהסתתרו בין דפי העיתון ולשמחתו לפחות פעמיים בשבוע הצליח לפתור את כתב החידה ולזכות באותו שטר בן מאה דולר.
חלפו להם מספר חודשים ועבור גדליה הדבר הפך למשהו שבשגרה: היה נראה לו טבעי שהכסף נמצא במקום שבו הוא אמור להיות. פעם בנעל הנחושת שבעירייה, פעם מאחורי המתנ"ס המקומי, ופעם בצינור של מגלשת ילדים.
לאחר ארבעה חודשים הציע פתאום כתב החידה מסלול מוזר: "יד עמוקה נוברת בתוך השעונים הפורחים". גדליה אימץ את מוחו וניסה להבין מה הם שעונים פורחים. הוא החליט לסור לספרייה המקומית ושאל האם יש להם ספר מגדיר צמחים. כשנענה בחיוב, החל לעבור בלהיטות על התמונות ועד מהרה מצא פרח שעלי הכותרת שלו עם הענף במרכזו, דומים באופן מובהק לשעון. גדליה החל להסתובב בשכונה בכל הרחובות כדי למצוא היכן נמצאים פרחים מסוג זה ורק כשהערב ירד הוא גילה שבגינה המטופחת, הסמוכה לבית הכנסת, נמצא הפרח המיוחל. התרגשות חלפה בגוו של גדליה והוא ניגש במהירות לאזור. החושך היה מוחלט אך הוא הושיט את ידו והחל למשש את עליו של הפרח.
אלא שאז ארע דבר מפתיע: גדליה הרגיש שהוא נוגע ביד של אדם נוסף. אותו אדם שהרגיש את מגע ידו של גדליה, סילק אותה במהירות והחל להימלט עם השטר. פניו של גדליה הסמיקו מזעם והוא החל לרדוף אחרי האיש ש'גנב' את סודו. עד מהרה הוא תפס אותו וניער אותו בחזקה, הוא התבונן בפניו והוכה בהלם מוחלט: זה היה חברו הטוב – צפניה.
גדליה החל לצעוק עליו בכעס: "אני מבין שהחלטת לעלות על השיטה שלי, קשה היה לך לראות כיצד בכל שבוע אני מרוויח כסף. ממך, לא הייתי מצפה לצרות עין שכזאת! בוש והיכלם!"
צפניה לא הגיב ורק דמעה זלגה במורד לחיו. אבל את גדליה זה לא שכנע הוא המשיך לצעוק ולהעליב את חברו והודיע לו שהוא מעוניין לנתק כל קשר ביניהם. בשלב זה ביקש צפניה לומר כמה מילים: "אני ידעתי את מצוקתך וידעתי שאתה רעב ללחם. לא הפסקתי לחשוב, כיצד אוכל לעזור לך בכבוד – בלי שתרגיש שאני עוזר לך. כך שילמתי עבור שטח פרסום בעיתון ובכל פעם שתלתי רמז קל, ושם הייתי מניח את השטר עבורך. תמכתי בך תקופה ארוכה, בלי שבכלל תדע!" "אז מה קרה היום?" שאל גדליה שהתבייש בהתנהגות שלו כלפי צפניה. "גם מצבי הכלכלי התדרדר והגעתי לפת לחם, השבועות האחרונים היו קשים לי מאד. אבל למרות זאת המשכתי בפרסום החידות ובהטמנת הכסף במקום, אבל היום כשבני ביתי נאלצו לדלג על ארוחת ערב לא יכולתי יותר והחלטתי לקת בחזרה את הכסף שהנחתי שם עבורך. אני מצטער, לא ידעתי שזה יהיה בדיוק בשעה שאתה תגיע לקחת את הכסף…"
גדליה נפל בדמעות על צווארו של חברו הטוב וביקש את סליחתו: "אני מקווה שמהיום יהיו לנו ימים יפים יותר ולא נצטרך להחביא כספים במקומות מוסתרים אחד עבור השני, אבל הידידות הזאת שלנו חזקה הרבה יותר מכל משבר כלכלי כזה או אחר. רק בזכותה נצלח את התקופה הזאת ונחזור לבסוף לעמוד ביחד על הרגליים כשפרנסתנו מצויה לנו ברווח…"
בפרשת השבוע מספרים המרגלים לבני ישראל שארץ ישראל היא 'ארץ אוכלת יושביה', אבל חז"ל מסבירים שהקב"ה עשה זאת כדי שהמקומיים לא יחשדו בהם כמרגלים. עלינו ללמוד מכך, שעל האדם להתבונן ולחפש את הרובד הנסתר והעמוק יותר ולא לקבל כל דבר כפשוטם של דברים, אם נחקור קצת ונבין מהי המטרה נגלה שהכול נעשה אך ורק לטובתנו בלבד.
