ראובן היה הגבאי המסור של בית הכנסת 'אהל שושנים' במרכז הארץ. באחד הימים הכריז ראובן על מגבית עבור קניית ספסלים חדשים לבית הכנסת, ושמוליק שהיה איש עסקים מצליח נענה לבקשה ותרם את עלות רכישת הספסלים החדשים שהסתכמה בחמישים אלף שקלים. הכסף הועבר לחשבון בית הכנסת, אלא ששמוליק שהתפלל בו בקביעות שם לב שהספסלים עדיין לא הגיעו לבית הכנסת. כשבירר את הנושא מול ראובן הגבאי, הוא ניסה בהתחלה להתחמק אבל לבסוף הודה שהיה צריך את הכסף כדי לשלם לחברת החשמל על חוב קודם, מכיוון שבית הכנסת היה בסכנת ניתוק של החשמל ואמר לשמוליק: "הנה החשבונות לפניך, אתה יכול לראות שהכל נכון. מה אני יכול לעשות? הייתי חייב את הכסף בשביל החשמל ואחר כך נקנה ספסלים כשיהיה…" אבל שמוליק טוען: "אני תרמתי את הכסף לספסלים חדשים, באיזו רשות אתה משתמש בכסף בשביל לשלם חשבון חשמל?" האם שמוליק יכול לבקש מראובן הגבאי את התרומה בחזרה?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רנ"ט, סעיף ב' והאם אפשר לשנות מצדקה לצדקה ומה הדין אם הבעלים מתנגדים ומעכבים את הדין.
תשובה לשאלה "המאבד המרגיז" (שאלה מס' 729)
תקציר השאלה השבועית: נחמיה עבר בגינה הציבורית ועיניו צדו מודעה צבעונית שמכריזה על פרס כספי של מאתיים שקלים למי שימצא ארנק שאבד. לפתע צדו עיניו את הארנק האבוד כשהוא מציץ מבין אחד השיחים. הוא הרים טלפון לבעל הארנק, דרש ממנו סימנים והודיע לו שהאבדה ברשותו. כשהגיע בעל הארנק לקחת את אבדתו, דרש ממנו נחמיה את הכסף המובטח. אבל הלה הפתיע אותו: "לא תכננתי גם ככה לשלם, כי אתה מחויב על פי דין תורה להחזיר את האבדה ובכלל כתבתי את זה כדי לדרבן אנשים למצוא את הארנק ואתה לא התאמצת, אלא מצאת את זה על הדרך…" אבל נחמיה לא התרשם מהטענות ודרש את הכסף. מה דעתכם, האם בעל הארנק חייב לשלם לנחמיה?
תשובה בקצרה: אם נחמיה התאמץ אפילו קצת בשביל למצוא את הארנק, בוודאי שבעל הארנק חייב לשלם לו את הסכום המובטח. אבל אם הוא מצא זאת על הדרך, בעל הארנק פטור מתשלום.
תשובה בהרחבה: ישנה חובה הלכתית מדין תורה שבה נצטווה האדם "השב תשיבם לאחיך" וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רס"ה, סעיף א') שאדם שמוצא אבדה חייב להחזיר אותה לבעליה ללא דרישת תמורה כספית כלשהי ורק במידה והפסיד כסף כתוצאה ממציאת האבדה והשבתה לבעלים, אז הבעלים חייב לשלם לו את ההפסד הכספי שנגרם.
דין נוסף למדנו בהלכה, שאדם שעושה פעולה עבור חברו שהשווי שלה נקוב מראש, וחברו מנצל את מצב המצוקה ומעלה את המחיר בהרבה יותר מהמקובל וחברו הסכים לכך בחוסר ברירה, הדין הוא שחברו אינו חייב לשלם מעבר לשווי הנקוב שלה למרות שמלכתחילה הסכים לשלם עבורה יותר מהמקובל, מכיוון שלא באמת התכוון לשלם יותר לחברו ומה שאמר לו קודם שיהיה מוכן לשלם את המחיר הגבוה יותר, הוא עשה זאת מחוסר ברירה. (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רס"ד, סעיף ד')
מה הדין בסיפור שלנו?
במקרה שלנו, אין חיוב על נחמיה לחפש את האבדה ורק אם מצא אותה באקראי חייב להחזיר את הארנק לבעליו, ולכן אם מצא אותו ללא מאמץ מיוחד, יכול בעל הארנק לטעון לו 'משטה אני בך' מכיוון שיש לו חיוב הלכתי להשיב את האבדה לבעליה ופטור מלשלם לו את הסכום המובטח. אבל אם נחמיה עשה אפילו פעולה קטנה של חיפוש עבור מציאת האבדה, אין ספק שבעל הארנק אינו יכול לטעון את טענת 'משטה אני בך' וחייב לשלם לו את הכסף במלואו.
