מייג'ור מייק ספייט התהלך במשרדו כשהוא מהורהר ומוטרד, מבעד לחלון נראה הדגל האמריקאי מתנופף ברוח ומעבר לו גבעות ירוקות מלאות בצמחיה. ברחבת המסדרים עסקו חיילים בפריקת ארגזים ממשאית וגם החיילים במגדלי השמירה נראו רגועים ושלווים. "נראה שהכול מתנהל כאן כשורה חוץ מארתור" סיכם לעצמו. סימני שאלה רבים עלו במוחו לאחרונה בקשר לארתור שהיה ממצטייני הגדוד, הבחור נעדר יותר מידי מן המחנה והדבר הדליק 'נורה אדומה' במוחו של מייק.
מחנה הצבא היה ממוקם בסמוך לעיירה וייטנאמית שלווה. החיילים היו מתפלחים לפעמים מהמחנה ועורכים קניות בעיירה או שותים משהו. אומנם ההוראות היו, שאין לצאת מן המחנה בשום אופן. אבל מייק העדיף להעלים עין. הדבר גרם לשקט ורגיעה לשני הצדדים ולמייק זה היה חשוב ביותר. אבל 'ארתור' היה בשבילו תעלומה! הוא נעדר יותר מידי פעמים ומייק החליט לברר את העניין בשקט, אבל בצורה יסודית.
הסכם השלום בין ארה"ב ווייטנאם היה כבר עובדה מוגמרת ותפקיד הכוח הצבאי שעדיין נותר במדינה היה לשמור על השקט עד שיתייצב הממשל. אומנם המחתרת הווייטנאמית חיבלה לפעמים בכוחות האמריקאים, אך באופן כללי זרמו חיי המחנה וחיי התושבים הסמוכים בשלוה.
למחרת בערב הייתה למייק תמונה ברורה יותר. כבר כמה שבועות שארתור נעדר מן המחנה כמעט בכל ערב, לשואלים הסביר שהוא יוצא לריצה, או קונה משהו בעיר. אבל מפקדו האישי סיפר שארתור נראה לאחרונה מכונס בעצמו, או לחוץ ממשהו ."הדבר הזה מחשיד ביותר" הרהר מייק. "חייבים לבדוק את העניין!"
למחרת בערב היה מייק לבוש בבגדים מקומיים ולראשו חבש כובע קש רחב שוליים, ובידו אחז מקל הליכה גדול. הוא היה נראה כווייטנאמי טיפוסי. הוא תפס עמדה מרוחקת מחוץ למחנה המשקיפה לעבר שער המחנה והמתין בסבלנות, הוא קיווה שבחשכת הלילה צבע עורו הבהיר לא יסגיר אותו..
קרוב לשש בערב נצפה ארתור פותח את שער המחנה, מנפנף לשומר לשלום ויוצא החוצה. ארתור צעד בשביל המוליך לכיוון העיר ואילו מייק החל לצעוד אחריו תוך כדי שהוא שומר על מרחק סביר. ארתור צעד במהירות תוך שהוא מסתכל מידי פעם לצדדים. החנויות בעיירה עדיין היו פתוחות, רוכלים מקומיים עוד הציעו את מרכולתם. ארתור נעצר ליד אחד הבתים ברחוב הראשי ושרק שריקה. דקות ספורות לאחר מכן נפתח חלון מעליו וחבילה חומה נזרקה לעברו. ארתור התרחק משם והמשיך לעבר אחד הרחובות הצדדים. מייק שמר על מרחק והתקדם אחריו, מרגע לרגע הפכה הסביבה ליותר ויותר מוזנחת ומלוכלכת, הבתים היו ישנים מאוד, חלקם היו ללא חלונות. "אין שום הסבר מדוע ארתור מסתובב במקום שכזה" סיכם מייק לעצמו, "אולי בכל זאת ידה של המחתרת קשור לעניין, או שהובטח לו סכום כסף גדול בעבור מסירת פרטים על המחנה הצבאי".
בקרבת אחד הבתים נעצר ארתור הביט לצדדים הוא נקש מספר נקישות על דלת העץ, וכשלא נענה נקש בשנית ואז נפתחה הדלת והוא נבלע בתוך הבית. מייק עמד בריחוק מקום ושפשף את ידיו הקרות במרץ הוא סגר היטב את צווארון חולצתו והמתין. זה היה לילה מואר ומייק ניסה להבחין בפרטים שאולי יסבירו לו על המתרחש בפנים. לאחר כשעה נפתחה הדלת וארתור נראה עומד בפתח, החולצה שלו הייתה מונחת עליו ברישול, הוא היה נראה סמוק ומזיע, הופעה שכלל לא התאימה לחייל מצוחצח שכמותו, סגר את הדלת ונעלם בזריזות במעלה הרחוב הישן.
מייק חכך בדעתו מה עליו לעשות, האם עליו לערב את גורמי המודיעין של הצבא או אולי את המפקדה הראשית. לפתע בנחישות הוא ניגש לבית ודפק על הדלת. ידו השנייה הייתה מונחת על אקדחו. אבל לא נשמע שום קול בתגובה. מייק נקש בשנית ואז נשמע קול גרירת כיסא וצעדים נשמעו. הדלת נפתחה ובפתח נראה עומד וייטנאמי זקן וכפוף. מייק התבלבל לרגע, אך מיד התעשת ושאל באנגלית :"אפשר להיכנס?" הזקן הנהן בראשו וסימן למייק להיכנס. לעיניו נגלה בית פשוט. מספר כיסאות ושולחן עמדו בחדר, באזור המטבח נראו מספר כלים ושיירי ארוחה. מייק התיישב הביט אל הזקן ושאל :"החייל שהיה כאן – מה הוא רוצה ממך?" פניו של הזקן אורו למשמע השאלה. "ארתור!" לחש הזקן בעיניים מאירות: "זה לא חייל זה מלאך!" מלמל באנגלית רצוצה. "בלעדיו מי יודע מה היה מצבי היום".
הוא המשיך לדבר באנגלית רצוצה ומייק הקשיב בתשומת לב: "לפני כמה שבועות הוא ראה אותי עומד ברחוב הראשי ואוסף תרומות. הוא שם לב שאני בקושי עומד על הרגליים. הוא ניגש אלי ושאל האם אסכים שהוא יקנה לי משהו לאכול. הסכמתי והוא קנה, אחר כך הוא ביקש שאראה לו היכן אני גר. מאז הוא כאן כמעט כל יום, הוא דאג לי לשולחן ושמיכה ואוכל, רק היום הוא הביא לי מעיל חם לחורף". אמר הזקן ונאנח: "אילו היו עוד חיילים כמוהו לא היו מלחמות בעולם" מייק הקשיב בהשתאות לדברי הזקן, סומק עלה על פניו כשניזכר אלו חשדות עלו בו בקשר לארתור. "בקיצור החייל הזה מצטיין לא רק במחנה אלא הוא גם אדם רגיש ואכפתי מאין כמוהו" הרהר מייק כשהבין שהוא טעה ובגדול. מייק הציג עצמו בפני הזקן ונפרד ממנו בלבביות תוך הבטחה שכל עוד הם מוצבים בגזרה הם ימשיכו לסייע לו בכל מה שהם יכולים…
*
אנחנו רגילים לחשוב על הזולת בצורה שלילית וביקורתית ומיד לשפוט אותו ואת מעשיו לשלילה. אולם חכמינו מלמדים אותנו לדון כל אדם לכף זכות, ובכך להרגיל את עצמנו לחפש את הטוב שבכל אדם, ולאפשר לעצמנו לגלות שמאחורי כל מעשה, גם אם הוא נראה חשוד ואפילו שלילי יכול להסתתר משהו שלא ראינו ולא ידענו.
