שוקי רץ במעלה המדרגות כשהוא מתנשף ואוחז את צלעותיו בידו הימנית. "עליי להגיע למשרד ולהמשיך בטלפונים" חשב לעצמו. "יש לי שמונה שעות ואני חייב להצליח!". הוא הגיע לקומה השלישית, פתח את דלת המשרד ושעט לעבר שולחן העבודה. על צג המחשב הייתה פתוחה רשימה של כל האנשים שהביעו עניין באחוזה רחבת הידיים שניסה למכור, רשימה ארוכה שרובה ככולה הייתה שמות של אנשים שדיברו איתו טלפונית ונעלמו כלעומת שבאו וגם כמה בודדים שהגיעו לראות במו עיניהם במה מדובר ונעלמו אף הם.
פרנק, בעל האחוזה המיליונר ובן-דודו של שוקי, אמר לו לפני חודש כי בשל קרבתם המשפחתית הוא נותן לשוקי קדימות בתיווך עסקה למכירת האחוזה הענקית, עסקה שתכניס לכיסו של שוקי כמאה אלף שקלים, אך אם לא יצליח לעשות זאת עד לתאריך נקוב בשעה 16:00 בדיוק –הוא יפנה אל כל המתווכים באזור ויציע להם למצוא קונה לאחוזה ולהרוויח את הסכום המכובד.
ושוקי ידע כי לא יקבל ממנו אפילו דקה אחת נוספת, וכעת זה היה הסיכוי האחרון שלו, הוא לא רצה להפסיד אף רגע בניסיון לדבר אל לבם של הלקוחות הפוטנציאליים ולשכנע אותם לבצע את הקנייה, גם אם הסיכוי לכך נראה אפסי עד בלתי אפשרי.
בשעה 13:15 שוקי הניח את ראשו על שולחן העבודה ופלט אנחה מתוסכלת. אלא שבדיוק באותו הרגע צלצל הטלפון. הוא התכונן לענות ולהגיד שכרגע אין לו זמן, אבל מהר מאד גילה שמצפה לו הפתעה. "שלום שוקי", אמר קול ענייני מהצד השני "זה ריק ג'פטין, עוזרו האישי של שבתאי קלמנוביץ'. נפגשנו לפני כשבועיים והראית לי את האחוזה למכירה שאתה מטפל בה…" שוקי זכר היטב את ריק, אדם נמרץ וחד עין ששם לב לפרטים. המפגש הסתיים בהבטחה כי ביומיים הקרובים הוא יתקשר ויודיע האם שבתאי קלמנוביץ', מעוניין להתקדם ולבחון את המקום בעצמו. מאז שוקי לא שמע ממנו דבר…
"אני זוכר אותך היטב", אמר שוקי בנימוס, "ומאז לא התקשרת אז שיערתי שירדתם מהעניין ולכן לא רציתי להטרידכם ולהתקשר בעצמי". הוא כמובן לא הוסיף כי ממילא במהלך השעה הקרובה היה מתקשר במסגרת ניסיונותיו הנואשים למכור את האחוזה לפני השעה היעודה. "האמת היא", המשיך ריק בדבריו, "כי האדון קלמנוביץ' ישב שבעה על אמו ולכן זנחנו את עניין האחוזה. כעת חזרנו לדבר על ענייני הנדל"ן והוא מעוניין להגיע לראות את המקום, אפילו היום". שוקי כמעט ופלט צרחה של אושר והפתעה אך התאפק ושאל, בטון אגבי ככל שרק הצליח: "אפשר שזה יהיה בשעתיים הקרובות? פשוט לאחר מכן אהיה עסוק ובהמשך השבוע יהיה מאתגר יותר עבורי להתפנות לכך".
"האדון קלמנוביץ' יוכל להיפגש איתך בכניסה לאחוזה בשעה 15:30", אמר העוזר, "אני אמנם לא אגיע אך יגיע איתו עוזר אחר בשם יורם. סיפרתי לו על המקום והוא יידע לומר לך מה הדברים שחשוב לאדון לראות במו עיניו לפני שיחתום על העסקה".
בשעה 15:20 שוקי עוד היה תקוע בפקק המזדחל בכניסה לשכונה. "מדוע דווקא היום יש עבודות בכביש?!", רטן לעצמו, "ולמה לא טורחים ליידע על כך מראש את התושבים?!". הוא צפר לנהגים שלפניו, אם כי ידע שאין להם דרך להזדרז, זה בעיקר עזר לו לפרוק מעט מהלחץ שבו היה נתון. "רק שלא יתחלף לאדום", מלמל לעצמו כשהטור התקרב אל הרמזור, "שלא יתחלף בדיוק כשיגיע תורי…". זה לא עזר וכשמכוניתו כבר החלה לעבור את פס הרמזור המסומן על הכביש – האור התחלף ושוקי לחץ בכל כוחו על דוושת הבלם. האוטו נעצר בחריקה ורעש התנגשות נשמע מחלקו האחורי. לקח לשוקי שתי שניות כדי להבין כי המכונית שהייתה מאחוריו התנגשה בו בגלל עצירתו הפתאומית.
זה כבר היה עבורו יותר מדי. הוא יצא החוצה בכעס, טרק את דלת מכוניתו וצעד לכיוון נהג הרכב שמאחוריו. הנהג יצא והחל לומר מילות התנצלות. "הייתי בטוח שאתה עובר את הרמזור, לא ראיתי שאתה עוצר ו…".
"לא ראית, אה?!", קטע שוקי את דבריו בצעקה רמה, "לא ראית! באמת משמח אותי לשמוע שזה היה בטעות! למה אתה לא שם לב איך אתה נוהג?! מי בכלל נתן לך רישיון?!". "אני ממש מצטער", ניסה הנהג לומר, "סליחה, אני בטוח שהביטוח ישלם לך את הכול!".
הנהג הפוגע חיכה מעט על מנת לתת לשוקי להסדיר את נשימתו, הוציא דף ועט ואמר – "הנה, אני רושם לך את שמי ואת פרטיי האישיים על מנת שתמסור אותם לחברת הביטוח". שוקי הציץ בפתק. "יורם, אה?", מלמל שוקי וניסה להיזכר מתי לאחרונה שמע את השם הזה. "יורם", נשמעה קריאה מתוך הרכב הפוגע, "אל תתעכב בשיחה עם האיש הזה. כמו שראינו, הוא לא אחד שניתן לדבר איתו ולנהל איתו משא ומתן, יש אנשים כאלה וחבל לבזבז עליהם זמן. תן לו את פרטינו וניסע. גם ככה אנחנו מאחרים!". שוקי הסתכל לכיוון ממנו בא הקול ולחרדתו ראה את שבתאי קלמנוביץ', המיליונר הנודע, יושב במושב האחורי ונועץ בו מבט כעוס ומלא בבוז. שוקי הבין מיד כי העסקה שעליה חלם כל כך, כבר לא תצא לפועל רק בגלל ההתנהגות התוקפנית שלו…
*
בפרשתנו נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". כלומר, יש לנו מצווה להוכיח את הזולת ולהראות לו היכן טעה כדי שיכול לתקן. אבל בפסוק הסמוך נאמר: "ולא תישא עליו חטא". אנחנו לא אמורים להיות בתפקיד של מוכיח, במיוחד אם זה פוגע בשני ומשפיל אותו חלילה, מכיוון שחובתנו היא לעשות זאת בענווה ובזהירות, אחרת אנחנו גורמים יותר נזק מאשר תועלת.