רוני היה צריך לשכור דירה לתקופה של כמה חודשים, בגלל עיכוב במסירת הדירה החדשה שרכש מהקבלן. בסיום השכירות, כיוון שלרוני היו ילדים קטנים ושובבים – נשארו בדירה נזקים שונים ובעל הדירה תבע מרוני לשלם על הנזקים. רוני כמובן לקח אחריות על הכל, אבל אמר לבעל הדירה: "קח שבוע מהיום, תעבור על כל הנזקים בדירה ונחליט כמה לשלם על כל נזק. אבל אחרי השבוע הזה, אל תבוא אליי בטענות על שום דבר. הרי אני נותן שבוע לגלות את כל הנזקים הקיימים ומשלם לך על הכל!" בעל הדירה הסכים ובסוף השבוע שילם לו רוני ארבעת אלפים שקלים עבור כל הנזקים ואפילו פרגן לבעל הדירה מכונת כביסה חדשה, במקום הישנה שהתקלקלה. חודש לאחר מכן, הגיע אליו בעל הדירה וטען שהקלידים בפסנתר שהיה בסלון התקלקלו ושהוא דורש ממנו לשלם על הקלידים. אבל רוני טען: "אנחנו סיכמנו שאין יותר תביעות, נכון? היה לך שבוע שלם לבדוק את כל החפצים שבדירה וחוץ מזה לא התווכחתי איתך ושילמתי לך הרבה יותר על דברים שלא הייתי צריך, לכן אני לא חייב לשלם לך כלום!" מה דעתכם? האם רוני צריך לשלם לבעל הדירה?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ר"ט, סעיפים ד'-ה' בדין: 'האם זה מחילה בטעות'. סימן רל"ב סעיף ז'.
תשובה לשאלה "תעלומת הפלאפל" (שאלה מס' 741)
תקציר השאלה השבועית: יעקב מהפלאפל קיבל הזמנה של מאה מנות לישיבה. והזמין מאה פיתות מהמאפייה, הכין מאה מנות פלאפל, ארז אותם ושלח לישיבה. אחרי כמה שעות הגיע ראש הישיבה ואמר: "שלושה בחורים לא קיבלו מנה פלאפל, יכול להיות שהיו רק 97 מנות?" ויעקב השיב: "אני לא ספרתי את הפיתות. מה שהמאפייה הביאה לי אני הכנתי…" אלא שאף אחד לא טרח לספור כמה פיתות באמת היו בקרטון. לא בעל המאפייה שסמך על העובד שלו, לא יעקב בעל הפלאפל ולא ראש הישיבה ברגע שהגיעו המנות, כיוון שאולי היו כמה תלמידים שלקחו לעצמם שתי מנות. מה דעתכם, מי חייב לשלם? ומה עושים במקרה כזה?
תשובה בקצרה: הישיבה פטורה מתשלום עבור שלוש המנות החסרות.
תשובה בהרחבה: מצאנו בהלכה שני מקרים שנוגעים לעניין שלנו, שמהם נוכל ללמוד מה יהיה הדין במקרה שלנו. מקרה ראשון: מעשה באדם שבא לחברו ואמר לו שהוא חייב לו סכום כסף על הלוואה שנתן לו בעבר, אבל השני השיב 'אני לא זוכר'. במקרה כזה, שהתובע בטוח בעצמו שאכן נתן את ההלוואה והנתבע אינו זוכר את העניין. הוא מוגדר בהלכה כ'ברי ושמא' והנתבע צריך לשלם לו את הכסף כיוון שהכלל בהלכה הוא ש'ברי ושמא – ברי עדיף'.
מקרה שני: לגבי אדם שפנה לחברו ותבע ממנו תשלום עבור עבודה שביצע עבורו בעבר, אבל הנתבע משיב 'אני לא זוכר האם עשית את העבודה' זהו מקרה המוגדר בהלכה כ'שמא ושמא' ובמקרה כזה הנתבע פטור מתשלום אפילו ב'דיני שמיים'. (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ע"ה, סעיף א')
מה הדין במקרה שלנו?
לכאורה, נראה שהסיפור שלנו הרבה יותר דומה למקרה השני, מכיוון שיעקב בעל הפלאפל לא טען בוודאות שבארגז ששלח לישיבה היו מאה מנות פלאפל, לכן מבחינה הלכתית הוא נקרא כ'טוען שמא בחיוב', כיוון שאינו יודע במה האם חייבים לו כסף. אותו דבר נכון גם לגבי ראש הישיבה, שאינו יודע האם באמת קיבל מאה מנות פלאפל כיוון שלא ספר אותם ברגע שקיבל את הארגז. ולכן להלכה הדבר נקרא 'שמא ושמא' בחיוב ואין שום טענה כלפי הישיבה ואינה חייבת לשלם אפילו ב'דיני שמיים'. אבל אם יעקב מהפלאפל היה מבקש מהישיבה לספור את המנות ברגע שהגיעו והם לא ספרו את המנות, היה מקום לחייב את הישיבה כיוון שלהלכה מי שמוציא כסף על חברו והיה עליו לדעת כמה כסף הוציא – ואינו יודע, צריך לשלם לו לכדי לצאת ב'דיני שמיים' ולכן אם יעקב היה מבקש לספור את המנות, הישיבה כן הייתה צריכה לשלם לבעל הפלאפל רק כדי לצאת ידי חובה ב'דיני שמיים'.
