מגיל קטן סבל רפי עזריה מקשיים בבית הספר. בין השיעורים היה רפי מאושר – מוקף בחברים, משתף בסיפורים ובחוויות, ותמיד בלב העניינים. אבל בשיעורים לא הצליח רפי, למרות מאמציו הרבים, ללמוד כמו כל שאר הילדים בגילו, האותיות והמספרים פשוט לא התיישבו בראשו.
חודשים ארוכים חלפו מאז סיים רפי את לימודיו, והוא לא הצליח למצוא עבודה. "בטוח יש משהו שאני טוב בו!" ניסה רפי לעודד את עצמו באחד הימים. הוא ניסה לחשוב במה הוא טוב, ואיך הוא יכול להועיל. בבוקר שלמחרת החליט: "אני טוב בעזרה לזולת. בבית הספר, בזמן שכולם למדו, תמיד שמתי לב מי צריך עזרה, וידעתי לעודד ולשמח את מי שצריך…" הוא החליט לעבוד בבית החולים. "שם כולם עוזרים לאנשים", חשב לעצמו.
רפי התראיין בבית החולים, וקיבל את תפקידו – הסעת מיטות המטופלים בין המחלקות – בין מחלקת המיון אל המחלקה המטפלת, משם אל חדרי הניתוח ואחר כך אל חדר ההתאוששות ובחזרה להשגחה.
בכל יום, החל מהשעות המוקדמות בבוקר ועד לשעות הקטנות בלילה, היה רפי מסיע חולים ממקום למקום.
לא חלף זמן רב ותחושת הדכדוך שבה אל ליבו של רפי. "מה אני כבר עושה!" הרהר לעצמו לא פעם, "רופאים נלחמים פה כדי להציל את חייהם של המטופלים, המיילדות מסייעות להביא חיים חדשים לעולם, צוות האחים והאחיות מעניקים טיפול מסור ומקצועי, ואני… אני בסך-הכול מגלגל מיטות במסדרונות. כל אחד היה יכול לעשות את זה במקומי". ככל שהמשיך בעבודתו המחשבות הטורדניות הציקו לו יותר ויותר.
באחד הימים ניגש למיטתה של מטופלת זקנה. "כמה זמן לקח לך להגיע?" היא גערה ב. "אני מחכה כבר חצי שעה שיבואו לקחת אותי". רפי מלמל התנצלות קצרה, והתחיל להסיע את הגברת אל עבר אחת המחלקות. הוא היה עסוק במחשבותיו, לא היה במצב רוח לנהל שיחה, אך את גברת כרמי אותה הסיע זה לא עניין. במשך כל הדרך היא דיברה ללא הרף, מספרת ומשתפת. בשלב מסוים רפי לא יכול היה שלא להקשיב. "כשסיימתי לסרוג את הסוודר לנכד החדש, תקף אותי שיעול נורא. יומיים שכבתי במיטה, עד שהילדים הכריחו אותי להגיע לפה…" גברת כרמי עצרה לרגע, ונדמה שרק כעת נזכרה בנוכחותו של רפי. "ואתה… יש לך ילדים?" הפנתה את השאלה לרפי.
רפי, שהופתע מהשתתפותו במונולוג, פתח את פיו לענות, אך לפני שהספיק להוציא מילה המשיכה גברת כרמי בדבריה: "אני חושבת שיש לי שלושה ילדים…"
אוזניו של רפי התחדדו. "מה זאת אומרת חושבת?" הוא שאל מיד. גברת כרמי נאנחה, ותשובתה נשמעה מהולה בעצב: "לפני שעלינו ארצה נאלצנו להשאיר את אחד הבנים אצל אחותי. הם היו צריכים להצטרף אלינו שבועיים אחרי כן, אלא שבדיוק אז התחלף השלטון ואסר על עליית יהודים. עברו ארבעים שנים ולא הצלחתי למצוא אותו…" הוסיפה.
שבועות חלפו, וטרדותיו של רפי השכיחו ממנו את סיפורה של גברת כרמי. באחד הלילות התבקש רפי להסיע רפי מטופלת מחדר הניתוח אל המחלקה בבית החולים. כשהתקרב למיטה הבחין שזו גברת כרמי. היא נראתה מותשת ועייפה מאוד. רפי גלגל בעדינות את מיטתה במסדרונות בית החולים עד שהגיעו אל המחלקה המתאימה. אחרי שמיקם את המיטה, פנה לעזוב. ואז שם לב לתמונה ישנה של בחור צעיר שהייתה מונחת למרגלות המיטה, וקפא על מקומו. "אני בטוח שראיתי את התמונה הזו בעבר", חשב רפי, "זה בוודאי הבן שלה!" נזכר רפי בסיפור, "אני חייב להיזכר…"
בימים שלאחר מכן רפי חשב על דבר אחד בלבד – מנין הוא מכיר את התמונה של גברת כרמי. לבסוף, זה הכה בו בהפתעה. "אני יודע!" קרא רפי בהתרגשות, "במשרד של מנהל בית הספר הייתה תלויה על הקיר תמונה כזאת בדיוק! אני חייב לבדוק את העניין".
אחרי כמה בירורים שמח רפי לבשר לגברת כרמי על ההתפתחויות האחרונות. יומיים אחר כך נפגשה גברת כרמי עם בנה האובד בבית החולים…
דמעות עלו בעיניהם של כל הנוכחים. רפי חייך לעצמו בסיפוק בפינת החדר. בזכות עבודתו בבית החולים זכה להביא לאיחוד המרגש בין האם לבנה…
*
הקב"ה הכין בחכמתו לכל אחד מאתנו שליחות מיוחדת, וכמו שכתוב "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם". כל אדם מקבל את הכלים והתנאים שיעזרו לו למלא את התפקיד והשליחות שלו על הצד הטוב ביותר. כשנבין זאת נוכל להגיע לשמחה אמתית ושלמה בחלקנו, ולהבין שהכול לטובה.