עיניו הירוקות של הקוף קאלי נפקחו בתימהון. הוא הביט סביבו משתומם ושפשף את מצחו המקומט. ליד הבית הבחין בכמה ארגזים גדולים מסורגים על גלגלים. במוחו הפרימיטיבי הוא כבר הבין שהארגזים הללו דומים לארגזים הגדולים של בני האדם שהיו חולפים ברעש גדול בכביש המתפתל ביער. קאלי חש שמשהו מסוכן מתרחש כאן. בקפיצה קלילה, תוך כדי שימוש בזנבו, נחת על השביל והחל להתקדם חזרה לכיוון בני השבט.
שבט קופי הענק התגוררו ביער הסלעים שנפרס על שטח עצום. מנהיגם היה סטרול, קוף ענק וחסון. סטרול הנהיג את השבט ביד רמה ודאג לסלק כל פולש שחדר לשטח היער. בלילות היו בני השבט ישנים במערות שבין הסלעים ובימים היו נודדים יחד ועוסקים בחיפוש אוכל. לעיתים היה צד אחד מן הזכרים הבוגרים אנטילופה, ואז היו בני השבט עטים על הפגר כדי להשיג נתח ראוי לשמו.
קאלי היה שונה מחבריו, תמיד היה מסורבל יותר. פעמים רבות לא היה נותר לו דבר משלל הבשר. אך קאלי לא אמר נואש, להפך: הוא סיגל לעצמו דרכים משלו להשיג אוכל משובח. לפעמים היה נודד לבדו הרחק מבני שבטו, וכך לא היו לו מתחרים על השלל שמצא.
כשהחלו קאלי ובני גילו להפוך מגורים לבוגרים, היה סטרול חושף את ניביו ונוהם: "קוף ענק הוא חזק ותקיף שלעולם לא נכנע!" קאלי לא הבין במוחו הקטן את כוונתו של סטרול, אך הוא ידע שסטרול הוא מנהיג חכם. כשבגרו יותר החל סטרול לאמן אותם בקפיצות מרוחקות בין צמרות העצים. בשלב הזה התגלה שקאלי מסורבל הרבה יותר מבני שבטו. מול חבריו שביצעו קפיצות ענק, קאלי נסק מטה בין הענפים ונחבט בחוזקה בקרקע. מאז היה ממעט קאלי לעופף במרומי העצים והעדיף הליכה זריזה על פני הקרקע, אף שסטרול לא אהב זאת.
פעמים רבות כשהיו הקופים נתקלים במכשול ומנסים לסלקו בכוח, היה קאלי מדלג או מתכופף תחתיו. ואז היה סטרול נוהם לעברו בזעם: "קוף חייב להראות את כוחו!"
בניב השמור לקופים הסביר סטרול לבני שבטו, שעליהם להיזהר מבני האדם ובעיקר מציידים שעלולים לתפוס ולהוביל אותם לגני חיות מרוחקים. למשמע הדברים היו הקופים מתרוממים על שתיים ומכים באגרופיהם על החזה בכעס. קאלי היה מנסה לחקות את חבריו, אך ללא הצלחה. חבריו הקופים בזו לו, והוא היה מרכין את ראשו וממשיך הלאה.
כעת מיהר קאלי בין שבילי היער, ולאחר הליכה מייגעת הגיע לבני שבטו. בנהימות והבעות פנים תיאר קאלי לפניהם את אשר ראה. הזכרים הבוגרים הגיבו בנהמות כעס וחשיפת ניבים. הם החלו להתהלך אנה ואנה בעצבנות. הנהימות התחזקו והפכו לשאגות. ואולם כשהגיע סטרול השתררה דומייה. כששב קאלי ותיאר לפני סטרול את אשר ראה, החל סטרול למצמץ בעיניו ולנשוף נשיפות חזקות מאפו. "מחר כשכדור השמש יעלה, נצא לסלק את הפולשים!" נהם בזעם.
עם שחר יצאו כל בוגרי השבט הזכרים לכיוון כפר בני האדם. הם נעו בין צמרות העצים, מלבד קאלי שקיפץ בזריזות לאורך השביל. כשהתקרבו, הרים סטרול את ידו וסימן לכולם לעצור. לנגד עיניהם נתגלה מחנה עץ קטן ובמרכזו קרונות עם סורגים. סטרול הרים את אפו ורחרח. "ריח טוב… טעים" נשף. אף שאר הקופים החלו לרחרח, ואכן ריח של תבשיל נעים נישא באוויר.
סטרול ובני החבורה ירדו מן העצים והחלו לצעוד על שניים לכיוון הגדר, להפתעתם הבחינו במספר רב של אגוזי קוקוס המחוברים היטב לגדר מצידה החיצוני. ריח התבשיל הטוב הגיע מתוך שקים גדולים שהיו פתוחים לרווחה. סטרול קרב אל השק הקרוב אליו ובחן אותו. הניחוח של האורז המבושל עלה מתוך השק. סטרול הכניס את ראשו בתוך השק והחל לאכול את האורז. שאר בני החבורה וקאלי בתוכם התקרבו אף הם אל השקים והחלו לאכול מהאורז. אלא שבאותו הרגע יצאו כעשרה ציידים מבין השיחים כשרשתות בידיהם. קאלי, שהבחין בבני האדם, ויתר במהירות על האורז הטעים, הוציא את ידו כשהיא מלאה באורז וזינק במהירות לעבר צמרת העץ הסמוך. אבל חבריו ובראשם סטרול, שהיו עסוקים בטעמו של האורז מדיף הניחוחות, קלטו את הציידים מאוחר מדי. אומנם, כשהם ראו את הציידים מתקרבים, הם נהמו וחשפו שיניים בכעס אבל הציידים כבר פרשו רשתות סבוכות על הקופים והקיפו אותם בחבלים. ממרומי העץ ראה קאלי כיצד מעלים הציידים את הקופים לארגזים המסורגים. קאלי נותר לבדו, ושוב הוא לא ראה את חבריו. אומנם מוחו הפרימיטיבי היה קטן, אך למרות זאת לא הרפתה ממנו המחשבה, שדווקא הפעם העובדה שהוא ויתר והרפה את ידו… הצילה אותו ממוות בטוח.
הפרשה מספרת שהפשתה והשעורה שהיו קשות וזקופות קרסו במכת הברד, לעומתם החיטה והכוסמת שהיו רכות התכופו בגמישות תחת מטח הברד הכבד ולא ניזוקו. על האדם לדעת שלא תמיד עמידה עקשנית ומקובעת אל מול קושי וגל מאיים היא הנכונה; לפעמים דווקא גמישות ויכולת ויתור ואפילו הרכנת ראש תחת גל זמני הם דרך ההתמודדות הנכונה והבוגרת יותר. ועל כך אמרו: "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז".
