מיליונר גדול נקלע למשבר כלכלי ומצבו הלך והידרדר, עד שהוא איבד את כל רכושו ונותר חסר כול. באחד הימים, כשהוא יצא מבית התמחוי שבו אכל יחד עם משפחתו ארוחת צהריים פשוטה, עבר במקום אדם לא שפוי והשליך עליו דלי מלא פסולת. כולם היו בהלם.
למרבה ההפתעה, במקום לכעוס, לצעוק או לבכות, האיש התחיל לרקוד ולשיר כשהוא מנסה לצרף את בני משפחתו ההמומים למעגל ברחובה של עיר. הם היו בטוחים שהוא השתגע, שהמצב הקשה העביר אותו על דעתו, אבל הוא חייך והסביר: “הגעתי למצב כל כך שפל, כל כך נמוך, כל כך מבוזה… תראו אותי! יותר נמוך מזה כבר אין לאן לרדת. מכאן והלאה אפשר רק לעלות, ועל כך אני רוקד”.
*
אנחנו חלילה לא רוצים לקטרג על עם ישראל המתוק והמיוחד. אבל כדאי להתבונן על המציאות שבה חיינו עד לפני כמה חודשים כדי להבין את עומק המצב:
בקושי שבעים וחמש שנה מלאו למדינה, וכמעט לא היה מישהו שניבא לה טובות. המצב החברתי הידרדר במהירות שיא. המתח בין ימין ושמאל, חילונים וחרדים, אשכנזים ומזרחיים וכולי – היה סמיך ולוהט. עברנו בתוך שלוש שנים חמש מערכות בחירות בזו אחר זו… הרחובות היו מלאים במפגינים במשך חודשים, שבוע אחר שבוע, בזעם ובכעס. כותרות העיתונים שיקפו מצב של כמעט מלחמת אזרחים, והיו גם מובילי דעת קהל שדיברו על הקמת שתי מדינות לעם אחד שלא מצליח להישאר מאוחד. לא נעים בכלל.
ולא כדאי שנרחיב את הדיבור על מצב החינוך בארץ, על השחיתות, המוסר האנושי… על תרבות הישראלי המכוער שצמחה וטיפסה לגבהים והרחיקה את סף הבושה הרחק אל מעבר לאופק. שוחד, קומבינות, טריקים, שטיקים הפכו לעניינים שבשגרה ונעשו לכוחות וכלים שבלעדיהם אי אפשר להסתדר כאן בארץ.
והמצב הכלכלי… העלאת מחירי הדיור. העלאת הריבית. העלאת מחירי הדלק. העלאת מחירי המזון. מרדף קפיטליסטי אחר צבירת הון ורכוש כאילו אין מחר, וכאילו אין אחר… השפע שופע על הארץ הטובה, והמחירים ברקיע.
ואם היינו מסתכלים מה מעסיק את הבריות ברחוב בימים שלפני? שנאה, מחלוקת, פוליטיקה, כסף, צבירת רכוש, הנאות, טיולים, בילויי סרק והמון המון קשקשת של הבלי הבלים שאין בהם שום דבר ממשי.
וחלילה, אין אנו מתעלמים מקהל עצום ומופלא של צדיקים, אנשי חסד, לומדי תורה. כל אלו יקרים מפז וראויים לכל שבח והודיה לה’. המבט הוא על כלל העם ועל כלל התופעות שתפסו את רוב העם, ולמרבה הצער יש גם נגעים קשים מעולם החול והשקר שהתפשטו למקומות של קודש, ורבים חללים נפלו. ודי לחכימא ברמיזא…
*
ביום שמיני עצרת, שמחת תורה תשפ”ד, יום שבו רצינו כל כך לשמוח עם התורה בלב מלא וגדוש של הודיה על הזכות המופלאה להיות מחוברים לתורת אמת, חטפנו מכה אכזרית כואבת ומשפילה עד עפר. “היינו לעג וקלס בגויים”, כפשוטו ממש.
נמוך מזה נדמה שכבר אי אפשר לרדת…
*
וכאן נכנסת אופטימיות ותקווה גדולה של גאולה למציאות. הגיע זמנו של הגלגל להתהפך.
עם ישראל התעורר על עצמו מהשינה הרוחנית העמוקה שהוא שקע לתוכה. הוא התחיל להקיץ מהגלות הארוכה שנכפתה עליו, והתחיל להסיר מעליו את שמיכת החושך הסמיכה שעטפה אותו וכיסתה את אורו.
צאו נא לרחובה של עיר וראו. שורו הביטו.
ממש כלשון שיר השירים: “כולך יפה רעיתי ומום אין בך”. עם ישראל מתגלה במיטבו ובשיא גבורתו.
האנשים שעד אתמול היו מפורסמים ונערצים בלי שום סיבה אמיתית, רק משום שכמה אנשי יח”צ ופרסום הצליחו לקדם את שמם ומעמדם, הפכו לכמעט לא רלוונטיים, ואילו אנשים פשוטים וטובים הפכו למפורסמים ונערצים בשל גבורתם, מסירותם, אומץ רוחם וטוב ליבם.
עם ישראל בהמוניו התגייס כאיש אחד בלב אחד להצלחת המערכה בחזית ובעורף, בתמיכה בנפגעים ובמשפחותיהם, במלחמה, בהתנדבות, בתרומות, בתפילות, בלימוד תורה ובאין־ספור יוזמות מבורכות של חסד וסיוע הדדי. בתים ולבבות נפתחו לרווחה בלי לבדוק בציציותיו של איש מימין או משמאל, חובש כיפה או שאינו כזה, משלנו או שאינו משלנו…
וכמה אמונה צצה ועלתה פתאום מהמקומות הכי לא צפויים. מאות אלפי ציציות חולקו לאנשים שמעולם לא ידעו מהי ציצית. אלפי זוגות תפילין נתרמו לטובת אנשים שאולי מעולם לא הניחו תפילין. אין־ספור יהודים התחזקו בשמירת שבת, שמירת הלשון, תפילה, ברכות, צניעות ועוד ועוד מצוות ומעשים טובים. והרשימה עוד ארוכה מאוד מאוד.
“כולך יפה רעייתי ומום אין בך”.
*
הגלגל מתהפך עלינו לטובה, ואור של גאולה מנצנץ בלבבות שאולי היה נדמה שכבו.
ופתאום מה שהיה נראה חסר סיכוי, אמונה רחוקה, תקווה בלתי־אפשרית – הפך להיות ממשי מאוד.
עלינו לרקוד את השינוי המבורך ולעשות את כל מה שרק ניתן כדי להעצים את הטוב, להגביר את האור, כל אחד כפי יכולתו, כל אחד בהתאם לתפקידו ומקומו. וביחד נביא לעולם גאולה.
הגיע הזמן. זה אנחנו. זה בידיים שלנו.