מספרים על אחד הצדיקים שיצא פעם יחד עם תלמידו לנסיעה ארוכה. התלמיד ניצל את ההזדמנות לשאול את רבו שאלה שהציקה לו זמן רב: למה הצדיק מדבר כל כך הרבה על הגאולה ואומר שהגאולה כבר ממש קרובה, והרי חכמינו דיברו בגנותם של מחשבי קיצים שעוסקים בחישוב זמן הגאולה?
הצדיק לא ענה לו וכאילו התעלם מהשאלה. ובמקום זאת הוא הוציא את ראשו מבעד לחלון ופנה אל העגלון ושאל: "תגיד לי בבקשה, מתי אנחנו מגיעים? העיר כבר קרובה?"
העגלון התרגז עליו ושאג שלא יעז לשאול שאלות כאלו.
אחרי כשעה מוציא הצדיק שוב את ראשו וחוזר על השאלה, והעגלון מחזיר שאגה: "ביקשתי ממך שלא תעז לשאול שאלות כאלו!"
כעבור שעות ארוכות שוב שואל הצדיק את העגלון: "מתי מגיעים? העיר כבר קרובה?"
הפעם, למרבה ההפתעה, העגלון לא משתיק אותו, אלא מצביע על ההר הקרוב ואומר: "הנה העיר. כבר מגיעים".
"למה בפעמים הקודמות ששאלתי, כעסת עליי?" שאל הצדיק.
הסביר העגלון: "כשהיינו רחוקים לא רציתי שתתייאש שהדרך עוד ארוכה כל כך, ולכן הזהרתי אותך שלא תשאל שאלות כאלו. אבל עכשיו אנחנו כבר ממש קרובים".
"וזו גם התשובה לשאלתך", אמר הצדיק לתלמידו, "כל עוד הגאולה הייתה רחוקה, ביקשו מאיתנו חכמינו שנשתוק, שלא נעסוק בחשבונות גאולה, כדי שלא נתייאש מאורך הגלות. אבל כעת, כשהגאולה כבר ממש קרובה, זה משהו אחר…"
לא צריך להיות נביא או בעל רוח הקודש בשביל להבין שהגאולה ממש קרובה. כולם יודעים שהכי הכי חשוך לפני עלות השחר. החושך הכי גדול מבשר על בוא האור.
הימים הם ימי בין המצרים, והמציאות של עם ישראל מאוד לא פשוטה בתקופה זו. אנחנו בצרה ובמצר מכל כך הרבה חזיתות, מבחוץ וגם מתוכנו פנימה.
אפשר להיכנס לפחדים וחרדות, זה לגמרי הגיוני וטבעי. אבל לעם ישראל יש כוח שיותר גדול מכל אלו – תקווה. המילה תקווה היא מלשון קו, שזה אומר למתוח קו לעתיד טוב יותר, להשקיט את הפחדים ולשאוב משם כוח ועוצמה גדולה.
העתיד הטוב מובטח לנו בדברי התורה והנביאים. וכל מה שאנחנו צריכים זה להחזיק חזק באמונה ולהכין את עצמנו כבר עכשיו בהווה, לחיות במצב עתידי של גאולה. להרבות אהבת חינם תחת שנאת חינם ולהוסיף בפעולות של חסד, חמלה ואחדות בכל תחום.
אוטוטו גאולה. כבר מגיעים.
