"תגיד למדת עברית בבית הספר? כי או שאתה אנאלפבית או שאתה חרש־אילם…" הטיחה בו בקול רם האישה שישבה מולו, ואדיר הרגיש שהוא מחוויר ומחליף צבעים. כמה סועדים הסתובבו לעברם ומיהרו לסובב את הראשים בחזרה בחוסר נעימות.
זאת כבר הייתה הפעם החמישית שאדיר קיבל את הקריאה לשולחן מספר שבע, כאשר בסך הכול חלפו דקות ספורות מאז שהגיש את המנות והניח אותם בחיוך על השולחן. לכאורה זוג סטנדרטי – בעל ואישה. פרצופיהם היו זעופים אף שהם הזמינו בזריזות וקיבלו את המנות בזמן קצר יחסית.
"למה הרביולי נראה כמו כביסה בלי סחיטה?" שאלה האישה ברגע שהניח את הצלחת על השולחן. גם הבעל עזב לרגע את הנייד שלו, הביט בסלט שעל השולחן והעווה את פניו בכעס. "מה זה הירקות האלו, אתם אוספים מהשוק את השאריות?"
"לי ברמה האישית המנות נראות בסדר גמור, אבל אם יש לכם בעיה, אקרא למנהל המשמרת", אמר אדיר בנעימות והאישה רק תקעה בו מבט זועם. "קח את המנות האלו, מבחינתי אתה יכול להעיף אותן לאשפה כבר עכשיו".
"אם תרצו אני ארים אותן, אבל אולי תמתינו בכל זאת שמנהל המשמרת יגיע?" ניסה אדיר לברר באדיבות, אלא שאז צעקה עליו האישה בקול רם, ואדיר הרגיש שהוא מסמיק ומחוויר חליפות. הוא לא הרים את המנות מהשולחן. הוא הסתובב ועשה את דרכו לעבר המטבח. בתחילת המסדרון הגיע במרוצה מנהל המשמרת שקיבל עדכון באוזנייה על הלקוחות הזועמים.
"אדיר, אל תתייחס ללקוחה הזאת, אלו אנשים שרק מחפשים על מה להתלונן…" טפח על שכמו בחביבות ציון הטבח, אבל אדיר הרגיש שהדמעות זולגות מעיניו בחופשיות, הוא מחה את הדמעות בסינר ועשה את דרכו מהחלון לעבר המטבח.
חצי שעה לאחר מכן ניגשה אליו אחת המלצריות ואמרה: "אדיר, יש כאן בן אדם מבוגר שמחפש אותך בכניסה למטבח". כשאדיר יצא החוצה, ניגש אליו האיש ולחץ את ידו בחמימות. "ראיתי כיצד התייחסו אליך בני הזוג הללו. שמרת על איפוק יוצא דופן. כל הכבוד לך!" אדיר הנהן בראשו וניסה לשמור על איפוק, אך הדמעות זלגו מעיניו בחופשיות. "תודה אדוני, אבל באמת זה היה עבורי יותר מדיי…"
הקשיש לחץ את ידו שוב בחמימות, רגע לפני שעזב הוא הוציא מכיס החליפה שלו מעטפה לבנה והושיט אותה לאדיר.
"אני מבין אותך לחלוטין. אני יכול לנחם אותך שעשרות פעמים במהלך חיי הייתי במצבים כמו שלך, אבל מעולם לא נתתי להם להפיל אותי. שמרתי על הרוח שלי ובזכות הנחישות הזאת
הצלחתי להגיע לאן שהגעתי…" אמר חייך לעברו של אדיר ויצא בשקט מהמסעדה.
אדיר פתח את המעטפה, בפנים הוא מצא פתק ובתוכו היה צ'ק בסכום של שמונת אלפים שקלים. בפתק נכתב: "למלצר היקר שעמד בניסיון והצליח לנהוג באיפוק למרות הזלזול המופגן שהפגינו כלפיו בני הזוג שהוא שירת במקצועיות. שמי אריה עינב, ואני מנכ"ל 'צעירים למען החברה'. האנשים שהעליבו אותך ליד כל יושבי המסעדה הם העובדים שלי, אחת למספר חודשים אנחנו מגייסים צעירים מוכשרים, בעלי מידות טובות ויכולות איפוק יוצאות מן הכלל למשרות בחברות הציבוריות שלנו. אני מתנצל, אבל זאת הדרך שלנו לוודא שהצעירים שאנחנו מחפשים באמת יכולים להתנהג כפי שאנחנו מצפים מהם. הצ'ק הזה שמצורף כאן, הוא המתנה שלך מאיתנו על הפגיעה במרחב הציבורי. אבל אתה יותר ממוזמן לפנות אליי למספר האישי שמופיע כאן בתחתית הדף ולהשתלב במשרה מכובדת אצלנו, כי רק אנשים בעלי משמעת עצמית כמוך יכולים להצליח בחברה שלנו…"
הרגיזו אותך? העליבו אותך? פגעו בך? זה בדיוק הזמן המתאים לאמן
את שרירי הנפש שלך ולהפוך לגיבור־על בכוח השתיקה וההבלגה.
אתה לא תצא פראייר, אתה לא תפסיד מזה. ההפך הוא הנכון: אתה
רק תרוויח משהו אחר, גדול יותר, אמיתי יותר, נצחי יותר! אתה תהפוך
להיות מהאנשים שעליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו",
מתוך אמונה שהבורא שולח עבורך באופן אישי את האנשים שיאמנו
אותך לזכור שאף אחד לא באמת יכול לפגוע בך.
