אדמונד הביט במזוודת הכסף הגדולה שהגיעה לרשותו. הוא היה מאושר. היום הוא השלים את עסקת הבדים הגדולה שרכש עבור הצבא וקיבל את התשלום הראשון שכבר הכניס לקופתו מלאי עצום של מזומנים. הוא התהלך מהורהר ברחבי הבית המהודר והמרווח והחליט שהגיע הזמן לעשות משהו טוב עם הכסף שקיבל.
"אני חייב לשמח מישהו, לעשות משהו טוב למישהו אחר!" לחש לעצמו בהתרגשות. הוא לבש את המעיל שלו, דחף ערמה גדולה של שטרות לכיס המעיל ויצא לטיול קצר ברחבי העיירה.
השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת. הוא חיפש מישהו כזה שהמתנה שלו תצליח לשנות עבורו את החיים לטובה.
חלפה שעה עגולה, ואדמונד מצא את עצמו בפאתי בית הקברות. השמש כבר החלה לנטות מערבה ולצבוע את השמיים בגוון אדמדם. הוא כבר הביט סביבו בריכוז ולפתע הבחין בו: היה זה אדם שנראה בשנות הארבעים לחייו. השיער שלו היה מדובלל והוא לבש בלויי סחבות. הוא ישב כולו מפויח ומלוכלך על הספסל שבכניסה לבית הקברות והביט לעבר השמיים.
אדמונד התקרב לעברו באיטיות, על קצות האצבעות, והתיישב לצדו. "אדוני?" ניסה להעיר את הלה ממחשבותיו הנוגות, אך לא נחל הצלחה והלה נותר שקוע במחשבותיו. "קח ידידי, זה בשבילך!" אמר והוציא מכיסו את חבילת השטרות הענקית. הוא הושיט אותה לידיו של הקבצן שרק כעת הואיל בטובו להוריד את עיניו מהנקודה העלומה בשמיים שבה היה שקוע.
"מה זה?" שאל הקבצן בחשדנות. "זו מתנה ממני ידידי. הבורא חנן אותי בכסף והחלטתי לתת ממנו חלק למישהו שצריך אותו באמת. קח את הכסף, תקנה לך בגדים חדשים, תסתפר ותיראה כמו בן אדם. מגיע לך לעשות שינוי טוב בחיים, ואני שמח להיות השליח שבאמצעותו יקרה הדבר שישנה את חייך לטובה…" אמר אדמונד בסיפוק.
"מה אעשה בכסף הזה?" הביט בו הקבצן בתימהון. "הלוא ברגעים אלו ממש אני מדבר עם הבורא הכול יכול, אני מבקש ממנו שישנה את חיי לטובה. והוא יכול להושיע אותי ברגע אחד גם בלי העזרה שלך".
"אבל הנה הוא כבר הושיע אותך!" אמר אדמונד בהתרגשות. "הוא שלח אותי, אני כאן ואני השליח שלו!"
"תוכיח לי!" אמר הקבצן כאילו נכנסה בו רוח שטות. "אתה לא נראה כמו שליח של הבורא, אני בוטח בו שברגע אחד הוא יכול להרים אותי מעפר ולהעלות אותי לגדולות!"
"אני לא יכול להוכיח לך…" פרש אדמונד את ידיו בייאוש. "אבל אני מאמין שאם הגעתי לכאן ופגשתי אותך, הבורא עשה זאת במיוחד בשבילך!" הקבצן הושיט לעברו את הכסף בחזרה ואמר: "תודה אדוני, אני מלא בתקווה שהבורא הכל־יכול יושיע אותי. היחידים שאין להם תקווה אלו המתים שבבית הקברות. אם אתה רוצה שמישהו שהוא באמת חסר תקווה יקבל את הכסף שלך תטמין אותו כאן בבית הקברות. יבוא יום ויגיע לכאן אדם חסר תקווה וישתמש בכסף שלך…" אדמונד האזין לדבריו בקשב רב והסכים. הוא הטמין את הכסף לצד אחד הקברים שצמודים לגדר וחזר לביתו.
חלפו שנתיים ועל אדמונד התהפך הגלגל. שורה של הפסדים כילתה את נכסיו ובזמן קצר הוא הפך לעני מרוד.
באחד הימים הוא נזכר בסכום הכסף הגדול שהטמין בבית הקברות. אבל בכניסה לבית הקברות עצר אותו השומר. "מה אתה עושה כאן?" שאל בחשד.
"הטמנתי כאן כסף לפני כמה שנים וכעת ברצוני לקחת אותו בחזרה!" טען אדמונד. השומר הביט במראהו העלוב, החליט להזעיק את השוטרים והם גררו את אדמונד המושפל וההמום ישירות לבית המשפט.
"אדוני השופט, האיש הזה מחלל את כבודם של המתים ורוצה לחפור בבית הקברות!" הודיעו השוטרים לשופט. הלה נעץ את מבטו בתדהמה באדמונד. "האם אתה זוכר אותי?" שואל השופט את אדמונד.
"אני לא זוכר!" אומר אדמונד נחרצות והשופט החל לרענן את זיכרונו: "האם אתה זוכר את הקבצן לבוש הקרעים שרצית לתת לו את סכום הכסף בכניסה לבית הקברות? אני הוא הקבצן והנה אתה רואה במו עיניך כיצד הבורא הכל־יכול לוקח את העני לבוש הסחבות ומעלה אותו ברגע אחד לגדולות!"
אדמונד הביט בו נדהם, והשופט הביט בו נרגש ולחץ את ידו. "בבקשה ידידי, הפעם אשלח איתך את השוטרים כדי שיסייעו לך לקחת את כספך שמגיע לך ביושר. אבל אל תאבד את התקווה לעולם! אני מבטיח לך שעם תפילה כנה מעומק הלב לבורא תוכל עד מהרה לחזור למעמדך הקודם…"
גם כשהחיים נראים ממש קשים, מלמדים אותנו חכמינו שאסור ליהודי להתייאש. מי שמחובר לבורא הכל־יכול צריך לדעת שכל מה שקורה איתו הוא תמיד לטובה, ותמיד יש תקווה לשינוי וברכה גדולה. "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן".
