"אני מוגן!" צעק הנער הצעיר, ילד תפנוקים לבוש מותגים, והמשיך להשתולל ולעשות מעשים מסוכנים.
"אבל זה מסוכן מה שאתה עושה", צעקו לו אנשים חכמים, "זה ייגמר רע בשבילך, אתה עלול לשלם מחיר כואב!"
והנער המשיך בשלו, בטוח שאבא שלו יגן עליו תמיד, שהשליחים הטובים שלו ימשיכו לסדר עבורו את העניינים ולנקות את הבלגן.
אחרי שכל ההתראות לא עזרו. הוא מצא את עצמו ביום בהיר מחוץ לבית עם תיק קטן, עזוב לנפשו, צריך להתחיל להסתדר בכוחות עצמו.
יום יבוא והוא ישוב הביתה אחרת, בוגר, אחראי, נבון. והוא יגיד: "אבא, תודה שהוצאת אותי מהבית. זה היה נכון בשבילי. עכשיו אני מבין".
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם", קורא הנביא ירמיהו. ואיך אפשר להתנחם?! הבית נחרב, המקדש הנפלא שהיה המקום שהגן עלינו, המקום שממנו זרח האור שעטף אותנו בכל שנות קיומו… איך נתנחם?!
"דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ".
שילמנו מחיר כבד על השטויות שלנו, על שהתעקשנו ללכת עקום מתוך מחשבה שיש מי שיסדר עבורנו את הבעיות. על שחשבנו שאנחנו מוגנים ועטופים כי בירושלים על ההר שוכן המקדש הנפלא שלנו.
הכאב שחווינו מאז שהוא נחרב, הוא בלתי נתפס. למדנו על בשרנו את המחיר הכבד של המעשים שלנו. את התוצאות הכואבות של חוסר אמונה, שנאת חינם ופירוד לבבות.
הנחמה נמצאת בהתבגרות שלנו. בעצם זה שעכשיו זה כבר לא מובן מאליו. בהבנה שהמציאות לא פועלת באופן אוטומטי ושדברים מסתדרים לבד.
פתאום גילינו כמה לא פשוט לחיות כאן בעולם בלי בית. כמה עצוב כשאין לנו מה שיחזיק אותנו מחוברים ויזכיר לנו מה זה טוב אמיתי. וכמה המציאות כואבת כשאנחנו לא מתאמצים להתחבר ביחד.
אם הפנמנו את השיעור הכואב, אפשר להתחיל לנגב את הדמעות, כי הדרך הביתה מתחילה לאט לאט להתבהר, ובקרוב ממש זה גם יקרה.
"קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה כְּבוֹד ה', וְרָאוּ כׇל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי".
