ריף ותמיר החליטו לעזוב את עיר הולדתם ולחפש את מזלם במקום אחר, רחוק וחדש. כשהגיעו לעיר החדשה, שמו לב לנקודה שהפליאה אותם מאוד.
השעה הייתה שעת צוהריים, והרחובות – דוממים. כל כך שקטים וריקים. "זה נראה כאילו אנשים לא חיים כאן", אמר תמיר. "כאילו אין אנשים שחוזרים עכשיו מהעבודה, אין ילדים שחוזרים מבתי הספר".
"באמת מוזר", אמרו לעצמם.
"אתם חדשים כאן, נכון?!" פועל ניקיון מבוגר מעט צץ מאחוריהם בפתאומיות.
"איך ידעת שאנחנו חדשים כאן?" ריף ותמיר הביטו בפועל בחשד, תוהים על מראהו העייף.
"שמעתי את השיחה שלכם". הפועל לא התבייש להודות, "אתם לא מכאן". קבע.
"נכון". ריף הנהן, מנצל את הסיטואציה, רוצה לשמוע מידע. "אז מה התשובה על השאלה שלנו? למה כל כך שקט כאן?"
"כנראה לא ביררתם לאן אתם מגיעים", הפועל גיחך בקול. "בעיר שלנו היום רק מתחיל בלילה. בתי הספר, מקומות העבודה, הכל פועל בשעות הלילה. ביום אנחנו ישנים, בלילה עובדים".
"מה? איך זה הגיוני?" השניים היו המומים והתקשו מעט לקבל את המידע המפתיע. "למה?"
האיש משך בכתפיו. "ככה זה כאן. ואני חוזר לעבוד". הוא לא התאמץ לשכנע את שני החברים בדרך החיים של אנשי המקום.
תמיר עקב במבטו אחרי הפועל המתרחק. "אם הוא דובר אמת", אמר, מהורהר. "אנחנו צריכים למצוא מקום לינה, לנוח, ולקום בלילה לחפש עבודה".
"תמיר!" ריף הזדעזע מהרעיון. "אתה באמת חושב לעשות את זה?"
"כן. למה לא?" מבטו של תמיר היה רציני, "הרי ככה נוהגים כאן. אנחנו בסך הכל אורחים כאן וצריכים לנהוג כמותם".
"אני לא חושב ככה". ריף עיקם את אפו בחוסר שביעות רצון. "אני אלך לחפש עבודה בשעות היום".
"אבל הפועל ההוא אמר לך שכל העבודות הן בלילה", ניסה תמיר להניא את חברו מהחלטתו. "איזו עבודה תמצא ביום? תצבע את הכביש?!" סנט בו בחיוך.
"אולי". ריף לא התרגש מהקנטותיו של חברו. "אתה תלך לחפש דירה, ואני – עבודה".
דרכיהם נפרדו באותו רגע, ריף עבד ביום ותמיר בלילה. אמנם השניים גרו באותה דירה, אך הם כמעט ולא נפגשו, שעות עבודותיהם סבבו את היממה.
חודש אחד עבר במתכונת הזאת, חודש אחד הצליח תמיר להחזיק מעמד כעובד לילה. בסוף החודש התעורר ריף כבכל בוקר להתארגן לעבודתו, אך מצא את תמיר עדיין ישן.
"תמיר! לא הלכת לעבודה הלילה?"
"כנראה שלא". תמיר נבהל מעט. "לא הרגשתי כל כך טוב, ורציתי לנוח רק כמה דקות נוספות לפני שאני קם".
"וכנראה ישנת גם כל הלילה", אמר ריף. "כן". תמיר היה נבוך. "טוב, אני ממהר לעבודה", ריף התנצל. "אבל אני חושב שכדאי שתשקול לעבור לעבודה בשעות היום. אתה לא מרגיש טוב רק בגלל שאתה עובד בשעות הלילה, זה לא בריא".
"אולי". תמיר הסכים עם ריף בקול חלוש. "אמנם לא סיפרתי לך, אבל לפני יומיים הגיע אלינו רופא לעבודה, כנראה אני משלם ביוקר על העבודה הזאת בלילה…"
"הגיע הזמן לעשות שינוי!" ריף היה נחרץ. "למה אתה חושש להיות יוצא דופן? הגיע הזמן שתפתח חשיבה עצמאית, לא צריך לשלם מחירים כדי להבין שכאן העולם הפוך ולהבין כיצד צריך להתנהל בצורה נכונה והגיונית…"
"אז מה אעשה?" אמר ריף בבלבול.
"הגיע הזמן שיהיה לך עמוד שדרה. תודיע שהחל מהיום אתה עובד ביום ואם לא מתאים להם, פשוט תחפש עבודה אחרת…" 
*
בפרשה שלנו נכתבה המילה "ראה" בלשון יחיד, אף על פי שהכוונה היא לכלל ישראל, כיוון שכל אדם צריך לבדוק ולבחון באופן אישי האם הדרך שהרוב הולכים בה טובה עבורו, או לא. לא נכון ללכת אחרי הרוב בעיניים עצומות ובלי חשיבה עצמאית, כיוון שלפעמים משלמים על הטעויות הללו ביוקר.
