פרוצ'יו למבורגיני היה מכונאי מדופלם, אבל אלמוני למדיי. במשך שנים ארוכות הוא ניהל עסק של טרקטורים שהציעו מגוון פתרונות חקלאיים. כבר מגיל צעיר הוא אהב את התחום ותמיד התעניין במכונות ובטכנולוגיה. במהלך לימודיו הוא למד לעומק הנדסה מכנית, ובמלחמת העולם הראשונה הוא שירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר האיטלקי, שם למד הלכה למעשה את כל הנדרש עבור מכונות ומנועים.
לאחר המלחמה הוא חזר לעיירה שלו ומייד החל לנצל את כישוריו המכניים כדי לעבור בשלום עם משפחתו את התקופה העגומה. הוא קיבץ ואסף חלקים ממכונות צבא ישנות בשביל לבנות את הטרקטור החקלאי הראשון שלו. במהלך שלוש השנים שאחר כך הוא הצליח להקים מפעל משגשג לטרקטורים ופיתח מגוון טכניקות הנדסיות לטרקטורים שלו, שהתפרסמו כאמינים ומקצועיים. עיצוביו החדשניים הוכיחו מצוינות בחוות החקלאיות הקטנות של איטליה, והעסק שלו גדל במהירות.
למרות העבודה התמידית שלו במכונות ובטרקטורים, הוא התעניין בפיתוח ובבניית מכוניות המיועדות לנסיעה הרבה יותר מאשר בניית טרקטורים. לפרוצ'יו למבורגיני לא היו ספקות באשר לביצועים שהוא ציפה ממכוניות. כמכונאי מלידה ש'נולד עם מפתח ברגים ביד', הוא הגדיר רעיונות ויכולות וציפה שהם יתגשמו במכוניות החדישות שנמצאו על מסלולי המרוצים והתחרויות.
לאחר שעסק הטרקטורים שלו פרח והוא נכנס גם לעסקי החימום והמיזוג, הגיע פרוצ'יו למבורגיני למסקנה שכעת הוא יכול לצאת לפנסיה וליהנות מנכסיו הרבים. וכמו מכונאי שהגדיר במדויק את הרצונות והביצועים שציפה אליהם, הוא רכש לעצמו מכוניות פרארי יוקרתיות שהיו באותן שנים מכוניות הדגל האיטלקיות.
לאחר שבועות ספורים נטש פרוצ'יו את מכונית הפרארי הספורטיבית שלו. היו לו טענות רבות באשר למכונית המרוץ שזכתה לתואר 'מכונית הספורט הטובה ביותר באיטליה'. כיוון שהוא חשב שאפשר לשפר את מכוניות הפרארי, הוא פנה אל אנזו פרארי, הבעלים של החברה, וביקש להיפגש איתו כדי להציע את רעיונותיו לשיפור מכוניות הפרארי. אבל מר פרארי סירב להיפגש עימו ודחה את הפגישה פעם אחר פעם. לבסוף, אחרי דחיות רבות ולחץ שהופעל מכיוון גורמים נוספים, נפגש אנזו פרארי עם פרוצ'יו למבורגיני ושמע ממנו את רעיונותיו לגבי שיפור הפרארי. "אני חושב שעדיף לך להמשיך ולהתמקד בפיתוח הטרקטורים שלך. אתה בסך הכול יצרן טרקטורים, מה אדם כמוך מבין במכוניות ספורט?" אמר לו אנזו פרארי בביטול ודחה את רעיונותיו על הסף. פרוצ'יו למבורגיני קם ממקומו בעלבון. הוא הושיט את ידו לפרארי ואמר: "קוראים לי פרוצ'יו למבורגיני – תזכור את השם שלי, אתה עוד תשמע עליו…" ועזב את המקום.
כבר לאחר ימים ספורים החל פרוצ'יו למבורגיני בבניית מפעל המכוניות שלו – למבורגיני. הוא החליט לבנות מכוניות ספורט שיעלו בביצועים שלהן על מכוניות הפרארי דווקא על הכבישים, והצליח בתוך זמן קצר לבנות את הדגם הראשון של מכונית הספורט שלו, למבורגיני. המכונית זכתה לביקורות חיוביות. הוא ייצר דגמים נוספים, ומכוניות למבורגיני הפכו לשם דבר.
בשלב זה למבורגיני כבר הייתה מוכנה כראוי לתקוף ולעמוד בראש חזית הייצור של מכוניות הספורט האהובות. הוא גייס לחברה שלו מהנדסים ומנהלי ייצור מקצוענים שהתמחו בחברות אחרות וכבש את השוק בתוך שנים ספורות.
אם אנזו פרארי היה מתייחס ברצינות להצעותיו של למבורגיני, ייתכן מאוד שהוא לא היה נאלץ לראות את האיום הגדול על מכוניות הדגל שלו. אבל בשביל אנזו פרארי, הלקוחות העשירים של מכוניות הכביש נועדו רק כדי לממן את פעילות קבוצת המרוצים שלו 'סקודריה פרארי', והלקוחות מבחינתו היו בסך הכול עשירים מפונקים וטרחנים שאינם מבינים מאומה במכוניות ספורט. למרבה הפרדוקס, דווקא הסירוב שלו לשמוע ולקבל את העצות ממי שמבין בתחום המכונאות, גרם לו לזכור את השם שהוא לא שכח עוד לעולם.
חג הסוכות הוא הזמנה לעצירה ולהקשבה. בכל ימות השנה אנחנו נמצאים במרוץ השגרה השוטפת. ההרגלים עושים את שלהם, והגאווה סביב מה שהשגנו בכוח העמל והעבודה שלנו, עלולה למנוע מאיתנו להקשיב למה שאפשר לשנות, לתקן ולשפר. היציאה מדירת הקבע אל דירת ארעי תחת כיפת השמיים נועדה גם להחדיר בנו תחושת ענווה, לאפשר לנו להקשיב לקול השמיים וללמוד שיש לנו עוד הרבה לאן להתקדם ולשאוף.
