טוביה רצה מאוד לאכול צפיחית בדבש.
מגיל ארבע, כשהנוזלים שסתמו את אוזניו התחילו לצאת, שמע טוביה את אבא זכרונו לברכה מזכיר את טעמה המדהים של הצפיחית בדבש. אבא זכרונו לברכה היה מגלגל את עיניו כלפי מעלה, משרבב החוצה פיסת לשון בשרנית, ומספר בהנאה שפעם התארח אצל ה"גביר", העשיר של העיירה, וזכה לטעום חתיכה קטנטנה של הצפיחית בדבש האגדית.
"טעם גן עדן!" היה אבא זכרונו לברכה חותם תמיד את הסיפור, מחזיר את הלשון למקומה הטבעי, וחוזר לצלחת הדג המלוח שלו, משאיר לילדיו המסכנים לחלום על הצפיחית בדבש.
טוביה היה עני מהיום שבו נולד. הוא המשיך להיות עני גם כשהתבגר, ומזלו הרע המשיך ללוות אותו לאורך כל ימי חייו. בקושי הייתה לו פת לחם, ועל הצפיחית בדבש יכול היה רק לחלום.
גם אשתו זכתה לשמוע על החלומות שלו. בכל בוקר, כשהיה נוגס בפיסת הדג המלוח שלו, היה חוזר על אותן התנועות של אבא זכרונו לברכה, מגלגל את עיניו בתאווה צרופה, מוציא פיסת לשון, ומזכיר את טעמה של הצפיחית בדבש כאילו היה זה זכר ליציאת מצרים.
"הלוואי והייתי עשיר!" היה אומר טוביה לבניו. "אילו הייתי עשיר, הייתי זוכה לטעום מטעמה של הצפיחית בדבש! לא לכל אחד יש מזל כמו לאבא זכרונו לברכה. אף שהיה עני מרוד, זכה לטעום מטעמה של הצפיחית. אבל אני, ביש מזל אני!"
יום אחד, כששערות לבנות החלו לעלות בזקנו של טוביה, נכנס טוביה בנחישות למטבח הקטן, דפק על השולחן המתנדנד והכריז: "היום נאכל צפיחית בדבש!"
כל בני הבית תלו בו עיניים שואלות. מה קרה פתאום, הם רצו לדעת. וטוביה הסביר: "יש לי כבר שערות לבנות! אני לא מוכן למות בלי לטעום מהצפיחית בדבש!"
"אבל איך אכין לך צפיחית?" שאלה האישה ודמעה בעיניה, "אין לנו דבש, וגם כסף לקנות דבש אין לנו!"
"לא נורא!" אמר טוביה, "לא חייבים דבש, תשימי סוכר!"
"אבל גם קמח חיטה אין לנו, המחיר שלו בשמיים בתקופה האחרונה!" המשיכה האישה להקשות.
"לא נורא!" אמר טוביה, "גם קמח תירס יהיה טוב, העיקר שתהיה לנו צפיחית בדבש!"
"וגם קינמון אין", הכריזה שוב האישה, מתעקשת להשבית שמחות, "אף פעם לא היה כאן בכפר".
"אז תהיה לנו צפיחית בדבש בלי קינמון!" חרץ טוביה את גורלה של הצפיחית, "העיקר שאת שאר החומרים יש".
בצהרים פרסה בעלת הבית מפה לבנה על השולחן, הוציאה את קערת הנחושת של שבת, ועליה הניחה בחגיגיות את ה"צפיחית בדבש". טוביה התיישב בראש השולחן, גלגל את עיניו, הוציא פיסת לשון תאוותנית, נטל חתיכה מהצפיחית שהוכנה מקמח תירס ומסוכר, נגס בה נגיסה קלה, וכמעט הקיא את נשמתו.
"כנראה לעשירים אין טעם!" הכריז טוביה בפסקנות. "אם זה מה שהם אוהבים, אם זה הטעם המדהים של הצפיחית שהם אוכלים, אז אני לא מקנא בהם. לא רוצה להיות עשיר!"
*
עניותו של טוביה העבירה אותו על דעתו וטעמו, והוא ביקש לדמות קצת סוכר וקמח תירס למעדן מלכים – האם אנו איננו מתנהגים כך לפעמים?
אנו שומעים על אנשים מוארים ומורמים מעם שידעו להתענג על חוויות שברוח, טעמו מעדן הנפשות ומעונג הרוחות. אנו קוראים בספר תהילים על הכיסופים, על התשוקה ועל הצימאון אל הנשגב, ושומעים את המלצתו של דוד: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ".
אבל יהיו רבים שיאמרו "אני לא מוצא בזה טעם!" "זה לא מדבר אליי!" הם בדקו, הם טעמו, אבל החליטו שהרוחניות אינה ממתיקה את חייהם, הטוב אינו חודר לליבם. נשמתם אינה מתעוררת.
למה?
אולי הצפיחית בדבש שלהם עשויה מקמח תירס. אולי הם לא טעמו טעמה של רוחניות אמת, אולי הם לא חוו מעולם רגש של קִרבת אלוקים. אולי הרוחניות שלהם היא כזאת שאין בכוחה להרוות את הנפש הצמאה.
וכדי ללמוד באמת, כדי שהנשמה תתרגש, שהטעם הטוב יחלחל, שהרוח תמלא את האדם ותהפוך אותו לאדם משתוקק, נכסף, צמא, דורש, מבקש – נדרשת רוחניות אמת, כזו שיש בה עומק, שיש בה שכל וגם רגש, כזו שמגיעה מתוך ענווה, צניעות ורצון אמיתי. עליה נאמר "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'".
את זה אי אפשר למצוא בחוץ, ברפרוף, בארעי, בחוסר הקפדה ובחוסר תשומת לב. את האמת הגדולה מכול צריך לחוות במלוא העוצמה, תורת אמת מאנשי אמת.
טעמו וראו.
פתגם: רוחניות אמיתית נושבת היישר אל תוך הנשמה.
