השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת. רוברט וג'ני עברו בפעם הרביעית בין כל הקרונות ברכבת וחיפשו בקדחתנות בין המושבים את מרטין הקטן.
היה זה בדרכם אל הוריו של רוברט. פעמיים בחודש היו נוסעים מפריז לשטרסבורג, בנסיעה שנמשכה כשעתיים, וחוזרים למחרת.
"איפה הוא יכול להיות?" שאלה ג'ני בדאגה, "האם ייתכן שהוא ירד מהרכבת ברציף האחרון?" רוברט הניד את ראשו לשלילה. "מרטין אמנם ילד קטן, אבל אחראי. אני לא מאמין שהוא היה יורד לבד מהרכבת…"
הדקות חלפו, עד שאחד הכרטיסנים הפנה את תשומת ליבם לדלת הסגורה של השירותים. ההורים המודאגים מיהרו לשם ומצאו להפתעתם את מרטין הקטן יושב רדום. ג'ני הרימה אותו בזהירות ואימצה אותו אל ליבה. "הדאגת אותנו כל כך!" לחשה באוזנו. חיוך של הקלה עלה על פניו של רוברט והוא נשם לרווחה.
"בפעמים הבאות לא נאפשר לו לעבור לבד בין הקרונות, למרות שהרכבת לא עוצרת בתחנות בזמן הזה. ראית כמה הוא הדאיג אותנו!" אמרה ג'ני, ורוברט הסכים.
שלוש שנים חלפו מאז. מרטין גדל, ובאחד הימים פנה להוריו ואמר: "אני רוצה לנסוע לבד לסבא וסבתא בשטרסבורג. אני גדול ואני כבר מכיר את הדרך…"
פניה של אמו קדרו והיא השיבה: "אני יודעת, חמוד שלי, אבל עדיין אני מפחדת…"
מרטין היה עקשן. הוא אמר להוריו שוב ושוב שהוא מכיר היטב את הדרך, שלא יפחד בדרך, ושבכלל סבא וסבתא יחכו לו בתחנת הרכבת. לדבריו, אין להם מה לדאוג והם רק צריכים לתת לו את האפשרות לנסוע לבד.
ההורים ניהלו ביניהם דיון קצר במטבח, ורוברט אמר: "אין מה לעשות, ג'ני. הילד הקטן שלנו כבר גדל בשנים האלה. חייבים לאפשר לו לנהוג בעצמאות ולנסוע לבד…" אחרי הדיון נכנס מרטין פנימה בעיניים בורקות מאושר. אמו השמיעה באוזניו רשימת אזהרות והבטיחה לו שלמחרת בבוקר ייקחו אותו לתחנת הרכבת.
בבוקר קם מרטין בשעה מוקדמת והחיוך לא מש מפניו. הוריו לקחו אותו לתחנה והשמיעו לו את רשימת האזהרות שוב ושוב, עד שמרטין אמר: "כבר אמרתם לי את זה כמה פעמים. אל תדאגו, אמא ואבא, אני אהיה בסדר גמור!" בחיוך מלא ביטחון התיישב במקום שהזמינו לו הוריו מראש. ואז לחש לו אביו באוזנו: "מרטין, הרכבת עומדת לצאת. הכנסתי לך בתוך התיק מעטפה סגורה עם הוראות לעת צרה. אם תרגיש אבוד או חסר ביטחון, פשוט תפתח את המעטפה ותקרא. בסדר?"
מרטין הנהן בהסכמה, הוריו ירדו מהרכבת, ולאחר מספר דקות החלה הרכבת בנסיעתה ליעדה.
הנסיעה עד התחנה הבאה עברה בשקט מופתי. מרטין הביט מוקסם בנופים שכבר הכיר ואהב. סוף סוף הוא היה לבד, ממש כמו שביקש. הוא הרגיש גדול ובוגר ונהנה מכל רגע במהלך הנסיעה.
אלא שבתחנה הבאה החלו הבעיות. שלושה אנשים שנראו שיכורים ולבושים ברישול עלו והתיישבו בסמוך אליו. הם צעקו, דיברו בקולי קולות והתנהגו בברוטליות. מרטין המבוהל ישב קפוא במקומו וחשש לקום או לזוז, מפחד שייטפלו אליו.
הנסיעה התקדמה, והם המשיכו להשתולל. מרטין לא ידע מה לעשות, האם לקום ממקומו ולהסתכן בכם שהם יפנו לעברו, או להמשיך לשבת ולחשוש שיבואו להתיישב לידו?
ואז נזכר במעטפה שהשאיר לו אביו בתיק הגב הקטן. 'עכשיו זו שעת חירום', אמר לעצמו ושלף את המעטפה, סקרן לראות מה כתב לו אביו.
הוא קרע את שולי המעטפה. בפנים חיכה לו פתק קטן כתוב בכתב היד המוכר והאהוב: "מרטין היקר, אל תדאג. אני כאן על הרכבת – ממתין לך בקרון האחרון…"
חיוך גדול עלה על פניו של מרטין. הוא הכניס את הפתק לתיק, סגר אותו והתרומם ממקומו בביטחון, צועד לעבר הקרון האחרון של הרכבת. כעת הוא לא חשש מכלום, רק בשל הידיעה שאביו נמצא בקרבת מקום. כשהגיע לשם, קיבל אותו אביו בחיבוק גדול.
"אני כל כך גאה בך שאזרת את האומץ לבקש ולנסוע לבד," אמר, "אבל תדע יקירי, גם כשקשה לך או כשאתה מפחד – אבא תמיד נמצא מאחוריך ומגן עליך…"
חג הפסח זמן חרותנו. אחרי שנים ארוכות של עבדות ושעבוד יצאנו לחירות עולם. אך הדרך לחירות אמיתית, חירות של הנפש ולא רק של הגוף, היא לא פשוטה, ועד היום אנו פוסעים בדרך זו ולומדים להוציא מתוכנו עוד חלק משעבוד מצרים, בהתגברות על ספקות, יצרים, תאוות ומחשבות שליליות שמשעבדות אותנו. עלינו לזכור תמיד, שסומכים עלינו שנצליח במשימה, אבל עוד יותר חשוב שנזכור שבכל אשר נלך, ובכל אשר נהיה, גם אם זה מפחיד מאוד, הקדוש ברוך הוא, אבינו הרחמן תמיד איתנו, תמיד זמין לנו.
