השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת כשנכנס האיש הקשיש לחנות הנעליים היוקרתית, כפוף מעט ולבוש בפשטות. הוא ניגש למדף של הנעליים היקרות ביותר בחנות וחיפש דגם ספציפי. הוא קירב אותן לעיניו ובחן אותן בעיון, כמו שבוחנים בזכוכית מגדלת. לאחר שבחר את זוג הנעליים הרצוי שילם במזומן את מחירן הגבוה.
"לארוז לך את הנעליים?" שאל אותו איש המכירות שניצב בקופה.
"רגע אחד. תוכל להראות לי קודם לכן איפה נמצא פח האשפה שלכם?" איש המכירות הביט בו בתמיהה והשיב: "כאן ממש, בסוף החנות". הזקן פתח את השקית, שלף את אחת הנעליים מהקופסה, צעד באיטיות לעבר פח האשפה והשליך אותה פנימה.
איש המכירות התקשה להחניק את פרץ הצחוק שתקף אותו, הוא היה בטוח שהזקן שיכור או הוזה. מי קונה נעליים חדשות ולאחר מכן משליך אחת מהן לפח האשפה?
הזקן הביט לעברו, לקח את השקית ויצא בצעדים מדודים מהחנות.
שמונה חודשים לאחר מכן הגיע שוב הזקן לחנות וביקש לראות מקרוב את מדפי התצוגה של הנעליים. איש המכירות בחנות זכר אותו מהפעם הקודמת והמתין לראות מה יעשה הפעם. הוא זכר היטב שבפעם הקודמת השליך הזקן את אחת הנעליים לפח האשפה. להפתעתו, שום דבר מהסיטואציה הקודמת לא השתנה. הזקן עבר בדקדקנות על הנעליים, בחר את הזוג המתאים ו… השליך אחת מהן לפח האשפה. הפעם לא צחק איש המכירות, הוא אפילו כעס. הוא שאל את עצמו: "למה הוא זורק כל פעם את הנעל לפח האשפה, ועוד מולי? מה הוא רוצה להראות, שהסחורה שלנו לא שווה?"
בפעם הבאה שבה נכנס האיש לחנות לאחר מספר חודשים, עצר אותו איש המכירות והכריז: "אדוני, אני מצטער, אתה לא יכול לקנות כאן, אנחנו לא מעוניינים למכור לך נעליים!"
"מדוע?" תהה הזקן. "האם אי פעם לא שילמתי על הנעליים? רכשתי את כולן בכסף מלא!" איש המכירות חייך לעברו בציניות ואמר: "סיפרתי לבוס שלי שבכל פעם שאתה רוכש מאיתנו את הנעליים – אתה משליך אחת מהן לפח האשפה, אז הוא אסר עליי למכור לך נעליים. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לפנות לחנות אחרת!"
"קשה לי ללכת לחנות נעליים אחרת שנמצאת במרחק רב יותר…" ניסה הזקן להסביר בשקט. אבל איש המכירות עמד על שלו וביקש מהזקן לעזוב את החנות בהקדם.
למזלו של הזקן, בדיוק אז נכנס למקום בעל החנות שתהה לשמע הטונים הצורמים. "זה הזקן שסיפרתי לך עליו, שזורק בכל פעם נעל אחת לפח האשפה. הוא רוצה שוב לקנות מאיתנו ואמרתי לו שלא יוכל לקנות אצלנו…" ניסה לרכך איש המכירות מעט את הטונים.
בעל החנות שמע את הדברים, הושיב את הזקן על כיסא בחנות ושאל בעדינות: "אמור לי סבא, מדוע בכל פעם שאתה רוכש נעליים, אתה משליך אחת מהן לפח האשפה כאן בחנות?"
דמעות עלו בעיניו של הזקן וחנקו את גרונו. הוא התקשה לדבר, ורק אחרי שהוגשה לו כוס מים החל בסיפורו. "איבדתי את אשתי לפני שנים רבות ונותר לי בן יחיד שהוא כל עולמי. הוא היה נער מוצלח וכישרוני במיוחד, סיים בהצטיינות את לימודיו כמהנדס תוכנה וזכה בפרסים רבים. אלא שאז התרחשה הטרגדיה ששינתה את עולמנו – כשחצה את הכביש, פגעה בו מכונית בצורה קשה במיוחד והוא איבד את אחת מרגליו. הוא מסרב ללבוש פרוטזה ומעדיף להתנהל עם רגל אחת בלבד ועל כיסא גלגלים. בכל כמה חודשים אני קונה עבורו נעליים וזורק נעל אחת לפח האשפה, כדי לא לפגוע בנפשו ולעורר בו את הצער והאובדן על הרגל שאיבד. קל לי הרבה יותר לזרוק כאן את הנעל מאשר לזרוק אותה בפח האשפה בבית, אבל אם זה פוגע במותג שלכם, אני מבקש את סליחתכם…"
דמעות עלו בעיניו של בעל החנות. הוא הניח את ידו על כתפו של הזקן ואמר: "לא, סבא! לימדת אותנו שיעור חשוב היום. לעולם אסור לנו לשפוט או להעביר ביקורת על מישהו אחר לפני שנשמע את הסיפור שלו. אנו רגילים לדמיין ולהמציא סיפורים לעצמנו על המעשים של השני – אך אל לנו לעשות זאת לפני שנשמע את סיפורו. הסיפור שסיפרת הוא הדוגמא המוחשית לכך. אני מעניק לך את זוג הנעליים עבור הבן שלך במתנה. בכל פעם שתצטרך אתה מוזמן לבוא לכאן ולהשליך לפח את הנעל השנייה, רק כדי שנזכור בכל פעם לשמוע את הסיפור האמיתי שמתרחש מאחורי הקלעים…"
*
כמה פעמים קורה לנו במהלך החיים שאנחנו מספרים סיפורים לעצמנו?! בונים בניינים, עושים חשבונות וממש בטוחים שהצד השני רק מחפש לפגוע בנו ולהזיק לנו. אבל האמת היא שאם נניח בצד את המחשבות והדמיונות שלנו, וננסה לגלות את האמת שמסתתרת מאחורי, נגלה שהתמונה שונה לגמרי. הבנה זו תעזור לנו לדון כל אדם לכף זכות, בדיוק כמו שהיינו רוצים שיעשו עבורנו.
