אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש היה בדרך לביתו, לאחר תקופה ארוכה שבה למד אצל רבו. הוא הרגיש טוב עם עצמו על כל מה שלמד והשיג. בדרכו הוא עבר דרך העיר קרלין שם התגורר ידידו הצדיק רבי אהרן שאף הוא היה מתלמידי המגיד. השתוקק האיש לפגוש את רבי אהרן. השעה הייתה מאוחרת, אך אור הנר המרצד האיר מן החלון, והוא דפק על הדלת.
"מי שם?" שאל רבי אהרן.
"אנכי!" אמר האיש, שהיה בטוח שרבי אהרן יזהה אותו.
אולם הדלת לא נפתחה.
דפק האיש שנית ושלישית, ושוב אמר "אנכי", והדלת עדיין לא נפתחה.
"למה אתה לא פותח לי?!" שאל ישירות.
"מפני שאמרת 'אנכי'!" אמר לו רבי אהרן. ומי הוא זה, בשר ודם, שיכול לומר 'אנכי' מלבד הקב"ה בכבודו ובעצמו?!"
אמר החסיד: "אם כן הוא הדבר, כנראה לא למדתי כלום אצל הרבי". וחזר לאחוריו למעזריטש.
*
בגרסה אחרת של הסיפור יש תוספת שבה הרבי הקריא לו את הפסוק בירמיהו: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'".
וכך פירש לו: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי", אם הוא הולך בתוך תוכו עם תחושת ישות וחשיבות של "אני", כלומר, הוא מחזיק מעצמו (ובעברית של ימינו: הוא עף על עצמו), אז התוצאה היא: "לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'". הוא רחוק מאוד מהקב"ה.
אבל "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא", כלומר שבתוך תוכו הוא מבין ש"אין אני", שהוא לא יכול לייחס לעצמו באמת חשיבות אל מול גדולתו ועוצמתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא רק חלק ממנו, אז התוצאה היא: "אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'", הוא מאוד קרוב אל הקב"ה.
*
הדבר השנוא ביותר על הבורא, אמרו חכמים, הוא הגאווה, ועליה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". וזאת מדוע? מפני שאדם בעל אגו נפוח רואה את עצמו כישות בעלת חשיבות עצמאית שאיננה זקוקה לאף אחד ואינה תלויה באף אחד, ובכך הוא מנתק את עצמו מהמציאות האחדותית ומהבורא האחד שממנו הכול. הוא לא משאיר בתוכו מקום לנוכחות האלוהית, הוא מלא מדי בעצמו. מאדם עם אגו נפוח קשה מאוד לצפות להיות אדם רוחני, הוא לא מסוגל לתת לזה מקום בתוכו.
*
על רעיון זה רמז רבי יחיאל מיכל מזלטשוב בפסוק שבפרשה שלנו: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם…" – "אנכי" – תחושת האנוכיות, כלומר ה"אגו", הוא שעומד ומפריד "בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם".
ועוד הוסיף וביאר את הנאמר בשיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", אם "אֲנִי לְדוֹדִי" שהאדם מוסר את ה"אני" שלו לבורא ומוכן להקטין את עצמו ואת הגאווה שלו, אזי "דוֹדִי לִי" – הוא יכול להתחבר ולהתקרב באמת לבוראו.
