יחזקאל ויוחנן ירדו בזהירות בשבילי העפר הצרים שבמורדות הרי ירושלים, בדרכם לעבר מוצא הסמוכה. פלורוס הנציב הרומאי האכזר הטיל שוב סגר על ירושלים, אבל למזלם יחזקאל הכיר פרצה נסתרת בחומות העיר, שהוסוותה היטב על ידי שיח גדול. מצבה של ירושלים באותה תקופה קודם החורבן, היה בכי רע. גזירות הנציב והתעמרות החיילים הרומאים, גרמו לחלק גדול מהיהודים, לזנוח את לבושם ושמם על מנת לא למשוך תשומת לב מצד הרומאים. ואילו חלק מיהודי העיר עוררו רעיונות נועזים של מרד ועימות חזיתי עם הצבא הרומאי.
"פטרול!" לחש יוחנן בשקט ויחזקאל מיהר להצטרף אליו מאחורי סלע גדול. הם ישבו שפופים והמתינו עד ששני הפרשים הרומאיים יפנו את הדרך. לאחר שקול צחוקם של הרומאים גווע במורדות ההר, הם המתינו מספר רגעים והמשיכו בדרכם במטרה להביא זרעי חיטים ממוצא. עברו עליהם עוד מספר שעות של צעידה עד שעצרו להפסקת תמרים ומים. "עלינו להתנהג בקמצנות עם מלאי האוכל והמים שברשותנו" התרה יחזקאל ביוחנן: "יתכן וניתקל במחסומי דרך ובפטרולים נוספים, שייאלצו אותנו להתמהמה ולהאריך את דרכנו מעבר למה שתכננו…"
הלילה ירד וצמד החברים גיששו את דרכם באפילה מוחלטת, הם ניסו לנווט על פי הכוכבים וצעדו לאט ובזהירות אבל החושך היה עבה וסמיך, רק יללות התנים הפרו את הדממה מדי פעם. הם צעדו כעת בשדה פתוח במהירות, אלא ששאגת כאב פתאומית שניסרה את החלל תפסה אותם לא מוכנים, יוחנן דרך על עצם קשה שהתברר לאחר מעשה כקרסול של חייל רומאי ישן. החייל הזדקף בעוד הוא אוחז את רגלו וצווח בקולי קולות, צעקותיו העירו גם את שני חבריו המבולבלים. אחד מהם שלף צמד אבני צור מכיסו, והחל לחכך אותם זו בזו בקדחתנות מעל גוש צמר טבול בשמן. החייל היה מיומן ותוך מספר שניות, כל חייל אחז לפיד בוער בידו. באור הלפידים הם הבחינו בצלליות היהודים הנמלטים על נפשם.
"למה אתם מחכים?" שאג בעל הקרסול הפגוע, שהתברר לאחר מעשה כמפקדם של השניים "רוצו לתפוס אותם!" השניים קפצו על סוסיהם המנומנמים ופצחו בדהרה לעבר יחזקאל ויוחנן. שלא היה להם סיכוי מול הפרשים שהאירו את דרכם באמצעות הלפידים. הם כפתו אותם היטב וגררו אותם לעבר המפקד שעדיין ישב בשדה החשוך ועיסה את רגלו הדואבת. "כעת חשוך מדיי בשביל לחזור עכשיו אל המחנה, זרקו אותם פה בצד ומחר ניקח אותם לטיפול מתאים. והפעם…" הוא הפנה את מבטו אל הרומאים שצחקקו ברשעות "הפעם, שניכם תישארו ערים לשמור על האש ועל הקרסול שלי…" החיוך נמחה מפניהם באחת והפך לרטינות כעוסות שהתמזגו עם נחירותיו של המפקד.
יוחנן היה מבוהל ורעד בכל גופו: "יחזקאל, מה נעשה? אני לא יכול לעמוד בעינויים, אני ישבר בשניות" אבל יחזקאל נשם עמוקות. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. עכשיו בוא ננסה לישון יוחנן, אנו זקוקים לכוחותינו מחר" יוחנן המשיך לבהות בקבוצות הכוכבים המרחפות בשמיים, עד שראשו נשמט אחורה והוא נרדם. עם שחר, העירו החיילים העירו אותו ואת יחזקאל בבעיטות נמרצות מסנדליהם המסומרים. המפקד בחן אותם בלעג וסינן מבין שפתיו: "בבוקר אתם לא נראים כל כך אמיצים, ויקטוריוס יעשה ממכם קציצות" גיחך ועלה על סוסו. לאחר רכיבה של שעתיים הם הגיעו אל המחנה הרומאי.
זקיפי המשמר בכניסה למחנה לעגו ליהודים הכפותים, והקישו בחרבם על המגנים בתאוות דם. יחזקאל ויוחנן התכווצו על גבי הסוס והתפללו לנס. החיילים הובילו אותם אל אוהל מהודר במרכז המחנה, שני שומרים בכניסה הסיטו וילון סגול והכריזו על בואם. מפקד המחנה הרים את מבטו מקערת הענבים, והביט בהם במבט חודר. "מצאנו אותם מרחרחים אחרינו בדרך למוצא, והם תקפו אותי בשנתי" הסביר לו מפקד הסיור. "זה היה בטעו…" החל יוחנן להסביר "שתוק!" צעק המפקד בחמת זעם. "הם לא נראים כמו מרגלים" קבע המפקד בחדות: "אבל בבקשה, בוא ניתן להם את הבחירה" מפקד הסיור צחק בעונג והם נגררו החוצה מהאוהל למרכז המחנה.
החיילים העמידו אותם מול עמוד גדול, שבראשו התנוסס נשר מוזהב – סמלה של רומי. "השתחוו לו והוכיחו שאתם רומאים אמיתיים, אם לא תשתחוו לו – דמכם בראשכם" הכריז ויקטוריוס. יוחנן הזיע בכפות רגליו, אך מראהו השליו של יחזקאל נסך בו ביטחון והם נותרו נטועים במקומותיהם. "אתם חושבים שאתם אמיצים?" גיחך ויקטוריוס בלעג "בגלל זה אתם תקבלו ממני טיפול מיוחד בבור מחוץ למחנה" החיילים התאכזבו שהם לא הוזמנו, אבל פחדו מעיניו יורות הגיצים של המפקד. הם העמיסו אותם על סוסו, הוא טיפס עליו נושא שני שקים עליהם נכתב "מסמרים". החיילים חזרו למשימותיהם, בעוד ויקטוריוס דוהר אל לעבר היער הגדול שהיה מאחורי ההרים עד שעצר בחריקת פרסות ליד בור גדול במרכז היער.
יחזקאל ויוחנן הביטו בו בחשש כשירד מסוסו, אבל הוא הוריד את קסדתו ואמר: "שמי מלאכי בן בניהו ואני מפקיעין, מראי הרומאי סייע לי השתלב בצבא הרומאי כמרגל, לאחר שזייפתי כתב מינוי מהקיסר. בשקים הללו אין מסמרים כדי לענות אתכם, אלא זרעי חיטה משובחים. שבעזרתם תצילו את ירושלים מחרפת רעב, ושתדעו שלא רק קידשתם שם שמיים בסירובכם להשתחוות לנשר, 'מבחן הנשר' הוא בסך הכול טריק רומאי אכזרי שהחיילים אוהבים. ברגע שהייתם משתחווים וחושפים את צווארכם, התליין היה ניגש למלאכתו. עמידתכם במבחן, קידשה שם שמיים, הצילה את חייכם והצליחה להקל מעט על הרעב של תושבי ירושלים הנצורה…"
לעיתים נראה לנו שקיום המצוות עלול לפגוע בנו. כמו למשל לתת עשירית מרווחינו לצדקה, או שמירת שבת גם במחיר הפסד כספי. אבל עלינו לזכור תמיד, שבסופו של דבר עמידה איתנה ללא פשרות על קיום המצוות, תוביל אותנו לטוב נצחי השמור רק עבורנו. ותשמור עלינו בכל מאורעות החיים.
