סערה טרופית מקומית קיבלה את פניו של החוקר ג'ורג' ויק כאשר הגיע לשדה התעופה של קונגו. הנחיתה בגשם הכבד בשדה התעופה שלא היה אלא רצועה חולית ומשובשת, הייתה מסובכת אבל הצליחה לבסוף. ליד המסלול המתין לו אבבה נהגו האישי, אשר שימש עבורו גם כמדריך טיולים ומתורגמן לשפת המקומיים. הם עלו לג'יפ המאובק והחבוט של אבבה ונסעו לעבר המלון המרכזי שהיה לא יותר גדול מבית סטנדרטי בבריטניה. ולאחר שהתמקם בחדרו ופרק את מזוודותיו, ביקש ג'ורג' מאבבה לצאת כבר למחרת לעומק הג'ונגל כדי לצפות מקרוב בבעלי החיים.
לאחר נסיעה קצרה ומטלטלת הם הגיעו לקצה הדרך, אבבה הסביר שמכאן והלאה הצמחייה הופכת להיות עבותה ובלתי עבירה ואי אפשר להיכנס עם הג'יפ כדי לא לפגוע בסביבתם הטבעית של בעלי החיים. שניהם העמיסו על גבם תרמילים עצומים מלאים במזון וציוד צילום, והחלו ללכת בינות לצמחיה שופעת שהתנשאה לגובה רב והסתירה את השמש. הם נתקלו בסוגים שונים של חיות אקזוטיות ואחרי כשעה של הליכה הם ראו את הקוף הראשון, שימפנזה בוגרת בגובה מטר. הוא שלף מצלמה ונתן לאבבה לתעד תוך כדי שהוא מסמן לו לעקוב אחרי הקוף.
הם המשיכו ללכת בעקבותיו אל מעבה הג'ונגל, וזה אכן השתלם להם. הקוף הוביל אותם למקום המחייה שלו, שם אכלו, שיחקו והשתוללו להקה המונה כ-60 קופים. ג'ורג' לא ידע את נפשו מרוב אושר, הוא הוציא מתיקו פנקס ועט והחל לרשום הערות על הנשקף לנגד עיניו. כשלפתע דבר מוזר צד את עיניו: אחד הקופים היה שונה לחלוטין מכל קוף שהכיר, והוא הכיר את כולם. הוא מיהר להפנות את תשומת ליבו של אבבה, במחשבה שאולי כיליד מקומי הוא נחשף לקוף המוזר, אך אבבה פקח זוג עיניים עגולות ותמהות בדיוק כמוהו.
הם המשיכו להתבונן בקוף המוזר, אלא שאז חדרה ההבנה למוחו של ג'ורג': "זה נער בן אנוש!" הוא לחש לאבבה שהגיב בביטול. "לא יכול להיות, תראה אותו משחק איתם ונוהם בצרחות". אבל ג'ורג' התעקש: "אמנם הוא הולך על ארבע כמוהם, אבל תביט היטב, הוא שחור מלכלוך ובוץ ולא מפרווה שמכסה את כל הגוף כמו שאר הקופים. חייבים לחלץ אותו ולאפשר לו חיים אנושיים".
באותו הרגע דרך אבבה על צמח קוצני ופלט צעקת כאב, קופי השימפנזה הפנו את מבטיהם אל מקור הרעש וגילו את שני האנשים המסתתרים בשיחים. הם פירשו את הצעקה של אבבה, כאיום והחלו לרוץ לעברם בעוד הם חושפים שיניים וצווחים. ג'ורג' האמין ששם תהיה קבורתו ושלף את הפלאפון על מנת להקליט לאמו מילים אחרונות. אבל מרוב פחד ובלבול הפעיל בטעות את ההקלטה שהיא שלחה לו טרם היציאה למסע: "ילדי היקר", נשמע קולה של האם במבטא בריטי כבד והדהד בין העצים. הקופים שלא שמעו מעולם שפת בני אדם, עצרו רגע וחיפשו מאין מגיע הקול המוזר.
את הרגע הזה ניצל הנער שהיה חלק מחבורת הקופים, הוא רץ על ארבע במהירות עצומה, הקים את אבבה, נתן יד לג'ורג' והוביל אותם בריצה הרחק מהשימפנזים התוקפניים. כאשר כבר היו בחיקו המגונן של הג'יפ בדרך אל המלון, ניסה ג'ורג' לדובב את הנער אך ללא הצלחה. הנער ידע רק להפיק נהמות ומלמולי קופים. כאשר הגיעו למלון הראה לו ג'ורג' כיצד פועלת אמבטיה, והציע לו בגדים מגוהצים ונקיים.
באותו היום חזר ג'ורג' לבריטניה והפך לסנסציה תקשורתית, כולם רצו לדבר על נער הקוף שהגיע ממעמקי הג'ונגלים של קונגו. כאשר הסיפור התפרסם, התחקו העיתונאים אחר מקורו של הנער והגיעו למסקנה שהוא בנם של שגריר בריטניה בקונגו וזוגתו. בני הזוג נקלעו לקרב יריות בשטח מלחמות המורדים ולא יצאו משם בחיים. ילדם היחיד סטיבן בן החמש גם שהה איתם באותו זמן, אך מעולם לא נמצאו עקבותיו. כולם הניחו שגם הוא כהוריו לא שרד, אך מסתבר שמשפחת שימפנזים מצאה אותו ואימצה אותו לחיקה כקוף מן המניין.
הנער שקיבל חזרה את שמו, סטיבן, גדל אצל ג'ורג' ולמד בחזרה את כל אורחות בני האנוש, ותוך שנה כבר ידע לדבר ברמה סבירה. בתוך עשור הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם "חיי בין הקופים", הספר הפך מיד לרב מכר עולמי ונחטף מהמדפים. באחת הפעמים שהגיע סטיבן אל ביתו של מצילו ג'ורג', הוא הביא עמו את העותק החגיגי שציין את המהדורה העשירית לספר שלו. הוא הגיש את הספר במתנה לג'ורג' והודה לו בפעם האלף.
"תגיד", שאל אותו ג'ורג': "אף פעם לא אמרת לי מה גרם לך באותו היום לעזוב את הקופים ולהצטרף אלינו". סטיבן חייך: "כאשר נפל לך הפלאפון ושמעתי את קול אמך בוקע ממנו: 'ילדי היקר', נזכרתי במשפט שהייתה אומרת לי אמי כשהייתה מלטפת את ראשי בלילה כשהייתי נרדם, רק אז נפל לי האסימון והבנתי שאני לא שייך למקום הזה יותר…"
בתוך כל לב יהודי ברחבי העולם חבוי הניצוץ היהודי, לא משנה באיזה מקום הוא נמצא. גם אם הוא שקוע עמוק בטומאה ונמצא בתחתית של התחתית. תמיד הוא יכול להדליק את הניצוץ היהודי ולגלות את האמת בתוכו. לחזור בתשובה שלמה להתנתק מהרגליו הרעים ולהתקרב לאבא שבשמיים.
