איז'ו היה צייר מפורסם. הוא היה יושב בקרן הרחוב מצייר על בדי קנבס מתוחים, בעוד תרמילו מונח ברישול. הוא היה אדם מוכשר ואיש אשכולות, בעל זקן פרוע ועיניים נוצצות. ציוריו היו תלויים במוזאונים נחשבים ברחבי העולם, מכיוון שהם היו יצירות אומנות בעלות מרקם עשיר של צבעים עזים. הן כללו בתוכן משיחות מכחול נועזות וקומפוזיציות מורכבות. הוא היה אומן של טכניקה, מומחה בצבעים יקרים ובעיקר בעבודות על הקנבסים הענקיים. כך עבד במשך שנים ארוכות עד שהפך למפורסם בקנה מידה עולמי, ומכל רחבי העולם באו לקנות את ציוריו.
למרות כל כישרונותיו הרגיש איז'ו ריקנות גדולה. הוא חיפש משהו מעבר ליופי החיצוני של ציוריו, משהו עמוק שיעניק משמעות פנימית ועמוקה יותר לחייו. הוא הקדיש למציאת המהות הזאת ימים שלמים ושעות ארוכות, קרא מאות ספרים, שרף שעות במחשבות נוגות והרגיש כיצד שעון החול של חייו הולך ואוזל בלי משמעות פנימית ומטרה לחיים.
באחד הימים, במהלך טיול על חוף הים הסוער, נתקל איז'ו בנער צעיר שצייר על החול הרטוב שעל החוף. הנער, בשיער בלונדיני מתולתל וחולצה מלוכלכת בצבעים, השתמש בחול הרטוב ובקונכיות כדי ליצור ציורים פשוטים אבל מלאי חיים. הוא צייר ספינות שוחות בינות הגלים, ציפורים עפות בשמיים ושמש שוקעת באופק. איז'ו התבונן בציוריו של הנער והתפעל. הוא ראה את היופי הטמון בפשטות, את החמימות הטובה שנבעה בתוכם. הוא עמד והביט בהם ללא הפסקה ונדהם למראה הרבדים הנוספים והעומק שהוא הצליח למצוא בציורים הפשוטים.
"איך אתה מצליח ליצור ציורים יפים כל כך בכלים וצבעים פשוטים כל כך?" שאל איז'ו את הנער, תוך כדי שהוא מתיישב לצידו. "אני מצייר מהלב", השיב הנער בחיוך זרחני ומלא תמימות, "אני לא חושב על הצבעים או על המכחולים, אני פשוט מנסה להעביר את הרגשות שלי. כמו שהגלים נעים או כמו שהרוח נושבת "…המשמעות של הדברים הבריקה פתאום במוחו של איז'ו והכתה בו כרעם ביום בהיר. הוא הרגיש שהוא מצא ברגע אחד את המטרה שהוא כל כך מחפש.
איז'ו חזר לפינת הרחוב האהובה שלו והחל לחשוב על דברי הנער. הוא התבונן במכחולים היקרים שלו, בצבעים הטריים ובקנבסים הלבנים, והרגיש רחוק מהאמת הפשוטה. הוא הבין שטעה כל הזמן. תמיד הוא חשב שיופי הוא רק עניין של טכניקה ושל חומרים יקרים. אך האמת היא שיופי אמיתי נובע מהלב, שמשמעות מצליחים ליצור רק כשמשקיעים את הנשמה. ולא, זה לא תלוי בטכניקות או בחומרי הגלם, זה תלוי בנפש של האומן ובמשמעות שהוא מכניס בתוך הציורים, כי ציורים ללא לב הם גוף ללא נשמה.
איז'ו החליט לנסות משהו חדש. הוא יצא אל הגן שמאחורי הדירה שלו, מצא פינה שקטה מתחת לעץ תאנה עתיק והתיישב על הדשא הרך. הוא הוציא מהתיק קנבס קטן וצבעי פסטל רכים. הוא לא השתמש במכחולים מיוחדים, אלא באצבעותיו. הוא לא חשב על יצירת מופת, אלא פשוט נתן לרגשות שלו להנחות אותו. הוא צייר את העץ, את השמים הכחולים ואת העננים הלבנים המתגלגלים ברוח. הוא צייר את אורה של השמש, את מרבית הציפורים ואת השלווה ששררה סביבו. כאשר הוא סיים את הציור, הוא התבונן בו בהשתאות. זה היה ציור פשוט, אך הוא היה מלא בחום, באור ובשלווה. זה היה הציור הכי אמיתי שצייר בחייו.
מאותו יום המשיך איז'ו לצייר, אך הוא כבר צייר ישירות מהלב. הוא צייר את הנופים שראה ואת האנשים שפגש, והצליח להעביר לתוך הקנבסים הלבנים והדוממים את הרגשות שחש. הוא צייר במוזאונים ובסמטאות, בחופים ובמדבריות. ציוריו הפכו פשוטים יותר, אך הם נגעו בלבבות האנשים יותר מכל הציורים האחרים שיצר בעבר.
הסוכה צריכה להיות נאה ויפה, אבל עיקר המצווה הוא דווקא בפשטות שבה. הענפים הפשוטים שמכסים את גג הסוכה ומותירים חריצים של חיבור אל כיפת השמיים, מזכירים לנו את הפשטות והתמימות הנדרשות מאיתנו. עיקר מצוות הסוכה הוא לא החיצוניות שלה, אלא דווקא הפנימיות, לבוא אל הסוכה עם כל האיברים וכל החושים, פשוט לבוא, לשבת בתוכה ולהתחבר למהות הפנימית שלנו.