ביעור החמץ שבלב
אחד האיסורים החמורים ביותר בתורה הוא איסור חמץ שעליו נאמר "בל יראה ובל ימצא", ובני ישראל מקפידים ומהדרים שלא יישאר אפילו פירור קטן של חמץ בבית. ובמשך שבעה ימים אנחנו אוכלים רק מצה.
ומה ההבדל בין חמץ למצה?!
אם ניקח את האותיות "חמץ" ו"מצה" נגלה שכל ההבדל ביניהם הוא רק נקודה קטנה בין הח' של חמץ לה' של מצה. והנקודה הקטנה הזו היא זו שיוצרת את כל הבלגן. המצה עשויה מקמח ומים, חומרי גלם שיכולים בקלות גם להחמיץ, ולכן נדרשת זהירות גדולה. ומה שמחמיץ את הבצק הוא בעצם "אוויר" שמכניס נפיחות בין המולקולות של הבצק, והנפיחות היא שורש הבעיה.
חכמי ישראל לדורותיהם הקבילו בין החמץ לבין הגאווה. שזה בעצם ה"אגו" שגורם לנו להתנפח ולפעול בצורה לא נכונה במציאות.
אז איך מתמודדים עם האגו? איך מבערים את החמץ הגדול שבלב?
כלום ושום דבר
ראשית כל נדרשת התבוננות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשמתבוננים על תהליך ההיווצרות שלנו, כמה אפסיים וחסרי אונים היינו בתחילה, ובסופו של דבר הגוף שלנו עם כל הדמיונות הולך לאבדון וריקבון, יש במחשבה הזו יכולת משמעותית להכניס בנו קצת ענווה.
האגו הוא רק דמיון
ממש כמו החמץ שאינו אלא אוויר נפוח, כך גם האגו והגאווה שלנו, זה רק דמיון. שום דבר בתוכנו לא ייפגע כשנוריד את האגו שלנו. וכאשר אדם מפנים שהאגו אין לו באמת ממשות, הוא נעשה חסין, אף אחד לא באמת יכול לפגוע בו או להעליב אותו. איך אפשר לפגוע בדמיון?!
לנשמה אין אגו
לנהוג בענווה זה לא אומר שאתה צריך להרגיש אפס, שאתה לא שווה כלום. זה רק אומר שצריך להכניס לפרופורציה את הגוף ואת היצרים והדמיונות וכל מה שגורם ל"אגו" שלנו להתנפח. צריך לסדוק את הבלון הנפוח שגורם לנו 'לעוף על עצמנו' ולהתגאות, ולהכניס את הנשמה האלוהית לתמונה, לזכור שהיא החלק היותר חשוב בסיפור. ולנשמה אין אגו.
כוחו של ביטול
בחסידות יש מושג שנקרא "ביטול היש". אבל בשונה מביטול החמץ שאנחנו לא רוצים בקיומו בכלל, המשמעות של ביטול היש היא "התמזגות". כלומר, במקום לראות את עצמי כמרכז העולם, אני מתבטל ומתמזג אל הבורא ואל רצונו, ומפסיק להחזיק בדמיונות וברצונות הזמניים שלי.
להתחבר אל האחר
אחד הדברים שמאוד עוזרים להנמיך את האגו הוא החיבור אל הזולת. כל פעולה שאדם עושה ובה הוא מוותר על הרצון האישי שלו, או נותן מעצמו לזולת, בעיקר כשזה קשה לו, עוזרת להנמיך את האגו ולהרחיב את הלב המחובר לאור הנשמה. החמץ שבלב גורם לנו להיות חמוצים לזולת. התגברות על החמיצות הזו פותחת ומטהרת את הלב.
זו גם אחת הסיבות לחשיבות של "קמחא דפסחא", עזרה לנצרכים לפני הפסח. וגם מיד בפתיחת הסדר אנחנו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול". כי בשביל לבער את החמץ שבלב צריך להרחיב ולפתוח את הלב.
