אורות מהבהבים של משוריין בריטי שהתקרב, גרמו לעוזי להיצמד לקרקע ולנסות ולעצור את נשימותיו הטרופות, אלומת אור חזקה סרקה את הכביש באיטיות משני צדדיו. צעקות באנגלית נשמעו בחלל הלילה, המשוריין התקדם ונעלם בעיקול הכביש. עוזי התרומם, חולצתו נקרעה מהמרדף, אבל הוא המשיך לנוע שפוף קומה בין העצים, כשהוא נזהר שלא להתגלות.
היו אלו ימי המבצעים הגדולים של לוחמי המחתרות נגד הכובש הבריטי, חיילי המחתרת הפתיעו את הבריטים פעם אחר פעם בפעולות נועזות וגרמו להם אבדות גדולות בנפש וברכוש. הבריטים השתוללו מזעם ונקטו מדיניות של 'יד ברזל' כלפי כל דבר חשוד, זה כלל מרדפים, מעצרים, חקירות וגרוע יותר מזה… הוצאות להורג של לוחמי המחתרות שנתפסו. עוזי, שהיה אחד הלוחמים הפעילים במחתרת, מצא את עצמו נמלט כבר מספר שעות בין הפרדסים. החושך ומזג האויר הסוער סייעו בעדו להסתתר, מכיוון שכל האזור שרץ חיילים בריטיים.
עוזי המתנשף שם את פעמיו לכיוון מושב סמוך. שם גר אחד הפעילים הגדולים במחתרת שכונה 'מוכתר', עוזי קיווה להסתתר שם לזמן מה. הכביש הסמוך למושב היה מואר, עוזי הביט ימינה ושמאלה ואז חצה את הכביש בזריזות, באחת הפינות החשוכות שלו. הוא התקדם חרש בין שבילי המושב החשוכים מנסה שלא להיראות. עוזי זינק על גדר ביתו של 'מוכתר' והחל לנקוש חרישית על התריס. עברו מספר רגעים ואז נשמעה קריאה: "מי שם?"
"זה עוזי, פתח מהר!" לחש עוזי בקול צרוד. "בוא לדלת" נשמע הקול מהחלון. ואז הדלת נפתחה לחרך צר: "מה אתה רוצה?" שאל הקול. "מוכתר! זה אני עוזי, אני נמלט! בכל האזור מחפשים אותי, פתח את הדלת כבר! אני בסכנה!" עברו מספר שניות של דממה, ואז אמר הקול "מצטער! אין לי אפשרות…"
"מוכתר אתה לא נורמלי!" קרא עוזי. "תראה איך אני נראה, לפחות תן לי מקום באחד המחסנים או בתי האריזה במשק, מה קורה איתך?!" כמה שניות של שקט ואז נשמע קולו של 'מוכתר': "מצטער! אין לי אפשרות!" הדלת נסגרה והותירה את עוזי המום לחלוטין. "אני לא מאמין! איזו בושה! אני מסכן את החיים שלי עבור המאבק ו'מוכתר' לא מוכן אפילו לתת לי מקלט זמני!" כעס נורא עלה בליבו של עוזי, "איזו התנהגות! פשוט הוא נפל ברגע האמת! פשוט בגידה!" הסירנות שנשמעו מרחוק החזירו את עוזי במהירות למצבו המסוכן והוא ניסה במהירות לחשוב על פתרון אחר. 'אנסה להגיע לגידי במושב לא הרחק מכאן…' חשב לעצמו.
שעתיים נוספות של מנוסה מסוכנת ומתישה עברו עליו. כעת הוא ניצב בסמוך לביתו של גידי, חבר נוסף בארגון. דפיקה קלה בתריס וגידי פתח לו את הדלת לרווחה. "עוזי! אני לא מאמין!" קרא גידי וחיבק את חברו חיבוק אמיץ. "כנס, כנס מהר!" קרא. "אני בבריחה", אמר עוזי, "אתה שומע את הסירנות". גידי קלט את המצב במהירות, "בוא, יש לי מקום מצוין עבורך". הוא הוביל את עוזי דרך דלת אחורית לכיוון צריף שנמצא בין מחסנים נטושים מאחורי ביתו. תוך דקות מעטות הובאה לשם מיטה, בגדים חמים וצלחת מרק מהבילה. "כאן, אין סיכוי שימצאו אותך!" אמר גידי בשקט. "תנוח, תחליף כוחות, אני אעדכן אותך בכל מידע חשוב שיגיע מבחוץ", ויצא לכיוון הדלת. "תודה!" לחש עוזי נרגש. "אני חייב, חייב לנוח!"
יומיים עברו על עוזי בשינה, בהחלפת כוחות, אף נפש חיה לא התקרבה לאזור הצריף. ביום השלישי בשעות הבוקר המאוחרות נפתחה לפתע דלת הצריף בפתאומיות ובפתח עמד גידי ופניו חיוורות. "מה קרה?!" שאל עוזי. "אל תשאל…" ענה גידי והתיישב בכבדות על המיטה. "בלילה האחרון התקיים גל מעצרים נרחב של הבולשת הבריטית, נעצרו המון חברים, נתפסו גם המון 'סליקים'. קיבלנו מכה אנושה!" ופניו של עוזי קדרו באחת.
"גם 'מוכתר' מהמושב הסמוך נעצר בצורה מאוד לא נעימה". למשמע שמו של 'מוכתר' התכווצו פניו של עוזי, זיכרון הסירוב המחפיר עוד הדהד בזיכרונו. "הבוקר בדרך לכאן", המשיך גידי, "נעצרה שיירה ארוכה של רכבים בריטיים בכניסה למושב. בתור מזכיר המשק הותר לי להסתובב שם, היו שם כל מיני חבר'ה שלנו כלואים ברכבים משוריינים". עוזי התבונן בגידי. "פתאום מאחת השריוניות המסורגות", המשיך גידי, "שמעתי מישהו קורא לי בלחש. התקרבתי, זה היה 'מוכתר' שלנו, הוא היה נראה חבול. הוא לחש לי: "גידי… נכון עוזי אצלך?" הנהנתי לו בראש. "ניחשתי נכון… תקשיב, אני חייב לבקש ממנו סליחה!" אמר לי 'מוכתר'. "לפני יומיים הוא התחנן למצוא מחבוא אצלי, אך לא יכולתי לאפשר זאת. ידעתי שאני נתון במעקב צמוד, כל תנועה שלי נרשמה אצלם… ידעתי שכל רגע הם עלולים לבוא ולעצור אותי. הם גם השתילו לי בבית מכשירי האזנה, כך שגם כל מילה שאמרתי הועברה לידיעתם. אתה מבין?!" אמר 'מוכתר'. "עוזי יקר לי כל כך, לא יכולתי לסכן אותו, אפילו להסביר לו זאת בפירוש לא יכולתי… אני גמור מזה כבר יומיים, מסור לו בבקשה את סליחתי!"
גידי סיים והביט בעוזי הנדהם. עוזי לא יכול היה להוציא הגה מפיו. "אבל מה יהיה עם 'מוכתר'?" שאל לבסוף בקול רועד. וגידי הניח את ידו על עוזי: "נתפלל ונקווה לבשורות טובות… הלוואי שיצליח להשתחרר מידיהם של הבריטים האכזרים". עוזי השפיל את עיניו. "ואני עוד כעסתי עליו, הייתי צריך לחשוב על האפשרות הזאת ולא להיות בטוח שהוא בוגד שלא מוכן להסתיר חבר בשעת צרה…"
*
חז"ל לימדו אותנו 'הווי דן את כל האדם לכף זכות'. לעיתים המציאות הפוכה ממה שאנו חושבים, ולכן אנו צריכים לסגל גמישות מחשבתית ולדון אחד את השני לכף זכות, מכיוון שתמונת המציאות רחבה יותר מכפי שאנו תופסים אותה ברגע הראשון. ולכן עלינו לפתח גישה שרואה את הבסיס הטוב בזולת ודרך הסתכלות זו לתת פירוש חיובי להתנהגותו של האחר.
