בלילה חורפי סוער, בחסות הערפל והחשכה, חדרה קבוצה גדולה של שודדים עזי פנים לעיר הבירה. הם תכננו לפשוט על ארמון המלוכה ולרוקן אותו מכל אוצרות הפז. הם תכננו להרוג את כל מי שיעמוד מולם. העיקר השלל!
מאחורי הארמון, בתוך מבנה קטן, עמד חייל צעיר על משמרתו. למרות הערפל הכבד הוא הבחין בתנועות חשודות ומיהר למשוך בפעמון הקריאה לעזרה. אולם איש לא שמע אותו, הגשם והרעמים החרישו את קולות הפעמון – – –
הוא לא היסס ויצא עם החרב והכידון שהיו ברשותו לקרב פנים מול פנים עם חבורת השודדים. הם תקפו אותו מכל עבר, אך הוא לא נרתע. הוא נלחם בכל כוחו בעוז רוח ותעצומות נפש, ולמרבה הפלא הצליח להרוג רבים מהם, והשאר נמלטו.
מאוחר יותר, כשהמלך הגיש לו את אות הגבורה המלכותי, הוא נשאל: "איך עשית את זה? מאין היה לך הכוח?!"
"ממך. אדוני המלך", אמר הצעיר. "היה לי כוח כי נלחמתי בשמך. כי נלחמתי להגנתך".
*
מה ההבדל בין חייל אוקראיני הנלחם להגנת מולדתו מידי אויב, לבין חייל יהודי ישראלי הנלחם אף הוא להגנת מולדתו?
מה ההבדל בין מלחמה על ארץ ישראל לבין מלחמה על שאר ארצות תבל?
ובעצם, אם נחדד את השאלה – מה מקור העוצמה והחוסן שלנו?
*
התשובה הטובה ביותר לשאלה נמצאת בסיפורו של דוד המלך העומד מול גלית הפלישתי בעמק האלה.
גלית הוא לוחם אימתני, איש ענק שמצליח להפחיד את כולם, עד שאף אחד אינו מוכן לעמוד ולהילחם מולו פנים אל פנים. ורק דוד הצעיר ששומע את הפלישתי מקלל, מחרף ומגדף, מוכן לצאת נגדו לקרב.
שאול המלך, ששומע כי דוד מוכן להילחם בענק הפלישתי, שואל אותו אם הוא יודע להילחם. ודוד משיב בתמימות, כי בתפקידו כרועה הצאן של המשפחה, הוא נתקל באריה וגם בדוב שתקפו את העדר והצליח להרוג אותם. והוא אומר: "ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה".
שאול נותן לו שריון קרבי, קסדה וחרב גדולה כדי להגן עליו. אולם דוד, שאינו איש צבא, מסיר את הבגדים הכבדים ויוצא לקרב כשבידו רק קלע, רוגטקה קטנה וחמישה חלוקי נחל.
כשגלית נעלב מהנציג הישראלי החלש שנשלח לנצח אותו בעזרת אבנים, הוא מקלל את דוד ומאיים לקרוע אותו ולתת את בשרו מאכל לבהמות ולעופות. אך דוד אינו נבהל ואינו מתרשם מקללותיו, והוא אומר:
"אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן,
וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ…
וְיֵדְעוּ כׇּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.
וְיֵדְעוּ כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה',
כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".
סופו של גלית ידוע. והפלישתים נסו על נפשם כשבני ישראל רודפים אחריהם.
*
דוד, שהכניע את הארי והדוב, מייחס את ההצלחה לה', ומלמד אותנו קודם כול שגם אם יש לך כוח, גם אם הצלחת בעבר להכניע אויבים גדולים מאוד, זה לא באמת אתה. יש מי שנותן לך את הכוח. לבד אתה כלום. לבד אתה חלש. תמיד יהיה מישהו חזק ממך.
אבל כשאתה מכניס את הקב"ה לתמונה, אתה הופך להיות הכי חזק שיש, כי התודעה שלך מחוברת למקור הכוח האינסופי, ואתה יכול לנצח כל דבר.
האמונה הזו שמחברת את דוד לקב"ה, היא זו שנותנת לו את הביטחון.
והיא גם זו שמאפשרת לו לומר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". גם במקום הכי מפחיד בעולם, שבו הצל נראה כמו המוות שאורב, דוד לא מפחד, כי הוא יודע שהבורא איתו תמיד, בכל מצב.
*
דוד המלך מלמד אותנו גם שצריך אומנם לצאת למלחמה פיזית, אבל צריך לזכור שאתה יוצא "בשם השם".
דוד אינו יוצא למלחמה נגד גלית הפלישתי כאדם, כאויב, כלוחם. הוא יוצא למלחמה בשם המלך ולמען המלך נגד מי שפוגע במלך. וזה מאבק מסוג אחר לגמרי.
זו לא מלחמה על אדמה, זו גם לא מלחמה על אגו וכבוד שנפגע, זו לא מלחמה שיש בה אינטרסים אנושיים. זוהי מלחמה שכל כולה למען מלכותו של ה' בעולם. מלחמה נגד הרוע המבקש להכניע ולהכחיד את הטוב הא־לוהי הנצחי.
דוד מבין היטב שגלית לא בא רק להילחם בעם ישראל, אלא הוא מחרף ומגדף את הקב"ה. הוא בא להכחיש את הנוכחות של הבורא בעולם, והוא בא להחליש ולהשפיל את העם שמייצג את הנוכחות הזו בעולם, את העם של המלך. וזה מה שנותן לו את הכוח להילחם.
ורק ככה הוא מנצח.
והתוצאה היא: "וְיֵדְעוּ כׇּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל". הנוכחות הא־לוהית נשמרת. כולם יודעים שעם ישראל הוא לא עוד עם, וארץ ישראל היא לא עוד אדמה. אלא זהו העם שנבחר לגלות את הטוב האמיתי בעולם, וזו הארץ הקדושה שבה מתגלית נוכחותו של הבורא הטוב בעולם.
*
"דוד מלך ישראל חי וקיים", הרוח של דוד היא נצחית, היא קיימת בתוכנו. עד עצם היום הזה אנו שואבים מדוד המלך השראה אדירה, ומה שהוא לימד אותנו נותן לנו את הכוח לראות נכון את המציאות, להבין את משמעות המלחמה ולדעת גם איך מנצחים בה.
טנקים, מטוסי קרב, טילים ולוחמים מנוסים – כל אלו חיוניים כדי לפעול בדרך הטבע ולעשות את כל מה שצריך לעשות בדרך הטבע. אבל עם ישראל הוא עם שכל הקיום שלו וכל המהות שלו היא מעל לטבע, ולכן הוא לא נופל באשליה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". הוא זוכר שמי שנותן לו את הכוח לנצח בעזרת כל הכלים הללו הוא הבורא.
כדי להגיע למצב שאדם מרגיש שהוא נלחם "בשם השם", אנו נדרשים לחיזוק מתמיד של האמונה, בהתבוננות, בתפילה, בתשובה ובלימוד מעמיק. כי אמונה לא קונים במכולת.
וכאשר עם ישראל זוכר את זה ונלחם מתוך התודעה הזו, הוא מקבל עוצמות שאין לשום אויב.
ואז יכולים להתרחש כל הניסים והנפלאות, גם אם הם מתלבשים בדרך הטבע. כי היהודי יודע שמאחורי הטבע מסתתר הבורא, ואין עוד מלבדו.
