פדריק היה אחת הדמויות המרכזיות בעיר והכול הכירו אותו. פדריק היה אדם שמן במיוחד ומשקלו עבר את ה-200 קילוגרמים. כבר ממרחק ניתן היה לראות אותו ולשמוע את צעדיו שהרעידו את האדמה. האגדה מספרת שגבה של המיילדת של פדריק תפוס עד היום כתוצאה מהמשקל החורג שנאלצה לשאת. למרות הבדיחות שנפוצו עליו בעיירה פדריק היה בחור מוכשר, רגיש וטוב לב שנהג להתייחס בסלחנות לכינוי 'פדריק הַשָּׁמֵן' שדבק בו. הוא נהג להתלוצץ עם מכיריו על משקלו בחיוך רחב ולהעניק טפיחה הגונה על השכם.
פדריק ניסה דיאטות שונות ומשונות: 'דיאטת הכרוב', במסגרתה אוכלים אך ורק כרוב מאודה במשך חודש ימים, 'דיאטת הכלוב', במסגרתה ננעלים בכלוב ומקבלים אוכל במשורה ועוד דיאטות שונות ומשונות.
גם אם הצליח להשיל מעט ממשקלו, בסופו של דבר פיצה את עצמו על הקילוגרמים החסרים בכמויות של אוכל שהחזירו אותו לגודלו המקורי.
פדריק השמן עבד בפרויקט 'חומת בולימיה'. במסגרתו הקימו התושבים חומת לבנים גבוהה וחזקה מסביב לעיר על מנת למנוע פלישות עוינות. הסיבה להקמת החומה היה המיקום האסטרטגי של העיר במפרץ הפנינה, עליו התחרו הברברים ממזרח והקלינגונים ממערב האי. מעת לעת היה מגיע לעיר גדוד, מניף שם את דגל מדינתו ומכריז על 'כיבושה'. הדבר מנע מתושבי העיר שוחרי השלום לנהל חיים תקינים. החומה נועדה למנוע את ההפרעות הללו ולשמור על שגרה שלווה ורגועה. פדריק, שהמסה הגדולה שלו אפשרה לו לשאת משקל גבוה במיוחד, התברר כיעיל במיוחד בהרמת הלבנים עבור החומה. בנוסף היה פדריק צלף מיומן שידע לצלוף למרחקים, ולא פעם הצליח להניס את האויבים שהתקרבו לחומות העיר.
הכול הלך למישרין עד שבאחד הימים בחוסר תשומת לב הפיל פדריק אבן כבדה על רגלו של מר שוויגל, מנהל פרויקט 'חומת בולימיה' בכבודו ובעצמו.
מר שוויגל עיווה את פניו בכאב ושפמו האדיר רטט בזעם: "פדריק!!!" צווח בקול גדול, "כדור פורח מעופף שכמוך, לא יוצלח שלא מסוגל לראות את בהונות רגליו!"
מר שוויגל שפך קיתונות של רותחין על פדריק המסכן, מול כל עובדי הפרויקט שצפו במחזה המביש. פדריק עמד שם, כבש את פניו בקרקע וניסה להתכווץ כמה שיותר, מה שלא הועיל במיוחד בהתחשב בממדיו הגדולים. כאשר סיים מר שוויגל את צעקותיו, נשא פדריק את רגליו וברח משם כשהוא אדום כסלק, מבלי להביט בפני אף אחד מהנוכחים שנעו על רגליהם במבוכה גלויה.
פדריק לא התייצב בעבודה למחרת וגם לא ביום שאחריו. למעשה פדריק לא יצא מביתו מאז בגלל הקלון והבושה שהמיט עליו אותו מנהל עבודה מנופח. חבריו ניסו לעודד אותו ולדבר על לבו שישוב לעבודתו, אך הוא סירב: "אני סתם לא יוצלח", אמר להם בעצב והמשיך לכרסם דברי מאכל בעגמומיות.
באחד הימים שלאחר מכן נשמעה האזעקה ברחבי בולימיה. הפעמונים הדהדו בעוצמה ממגדלי השמירה והעיר הייתה כמרקחה. "הברברים באים!" נשמעו קריאות הבהלה, והתושבים התרוצצו כדי לחפש מקום מחסה.
זאת הייתה השעה לבדוק את עמידות החומה ואת חוזקה. מר שוויגל, עטוי בקסדה בעלת חרכים צרים לעיניו, הורה לחיילים להרים את שלשלאות הברזל של השער ולסגור את פתח העיר בפני הברברים הפולשים.
הברברים נתקלו בחומה בצורה ומחוזקת היטב שלא התרשמה מניסיונות הפריצה שלהם. "הבה נמקד את המאמצים בשער!" הורה מפקד הכוח הברברי לחייליו. הם פרקו מעגלת משא שהביאו איתם איל ברזל מצופה נחושת בעל מבט חלול ואכזרי והרחיקו אותו מן השער כדי לצבור תנופה. "בום!" ההתנגשות הראשונה הרעידה את השער וגרמה לצירים לחרוק באיום. "בום!" הנגיחה השנייה הייתה חזקה יותר ואף גרמה לחומה להמטיר עפר ואבנים קטנות.
"חייבים לעשות משהו!" מלמל מר שוויגל מעמדת השמירה שלו. פתאום הבזיק במוחו רעיון. הוא דילג במורד הסולם שניים שניים ורץ אל עבר ביתו של פדריק.
"פדריק, אני מתנצל!" הוא התחנן קצר נשימה, "לא הייתי צריך לדבר אליך ככה. בבקשה מצא בליבך את המקום למחול לי. יש לך הזדמנות להציל את כולנו!".
פדריק הרהר כמה רגעים ולבסוף חייך וקם על רגליו: "אני מוכן, מה אני צריך לעשות?"
"לפגוע בכל מי שמנסה לנגוח את השער"ף ענה לו מר שוויגל. הם רצו לכיוון השער, ומר שוויגל הלביש את פדריק בשריון והעלה אותו לחרך הצר שבמגדל שמעל החומה. הברברים התכוננו לפגוע בדלתות בפעם הרביעית, ואז החלו חיציו של פדריק לפגוע בהם במהירות והם נפלו כזבובים. הם ניסו לירות לעברו חיצים ללא הרף, אבל שום צלף לא הצליח לטווח את החץ לתוך החרך הצר שממנו ירה פדריק. לאחר כמה ניסיונות עקרים לנגוח בשער הברזל, הברברים הבינו שאין להם סיכוי לפרוץ את חומת בולימיה או את השערים שלה ללא אבדות כבדות ודהרו משם באכזבה.
פדריק נהפך לגיבור העיר החל מאותו היום, ובכל רחבי בולימיה אף אחד לא קרא לו יותר 'פדריק הַשָּׁמֵן' כי אם 'פדריק הַגִּבּוֹר'…
כשאנחנו מביטים על חיצוניות של אדם בשיפוטיות ובביקורת, אנחנו בדרך כלל טועים. הכוחות האמיתיים של האדם נסתרים מעינינו, ואין לנו מושג למה כל אדם מסוגל להגיע, ומה הוא יכול באמת לעשות. לכל אדם תפקיד מיוחד וייחודי, וכאשר מגיע הזמן והרגע הנכון, כל הכוחות הטמונים בו יצאו לפועל בצורה מושלמת.
