הקיוסק היה קטן וחביב למראה. "קסטה 5 שקל – קרטיב 3" נכתב בכתב יד על שלט מאולתר בכניסה. רון נכנס פנימה והביט במוכר שהיה אדם בגיל העמידה עם שיער מסורק למשעי. "אתה אבי, בעל הקיוסק?", שאל אותו רון בהיסוס מנומס. "כן, זה אני. במה אפשר לעזור?".
"תראה", פתח רון בהסבר, "אני מחפש מקום שאוכל לשכור ולפתוח בו גלריה למכירת יצירות האומנות שלי. הסמטה העתיקה הזאת מאד מוצאת חן בעיניי וחשבתי לשכור את החנות שממול אך איני בטוח עד כמה באמת עוברים פה הרבה אנשים. אבנר, בעל החנות להשכרה, הבטיח שזוהי סמטה מאד פופולארית ואמר לי שאני יכול לברר בקיוסק ממול כדי להיות בטוח". "והוא זה שאמר לך איך קוראים לי?", שאל אבי בתמיהה. "לא, ממש לא. אם הוא היה מכיר אותך אז לא הייתי מתייעץ איתך, אני צריך אנשים אובייקטיבים. מה ששכנע אותי לפנות אליך זה ששאלתי אותו איך קוראים לבעל הקיוסק ולא היה לו מושג. את שמך קבלתי מהעובד שלך שהיה פה בבוקר כשבאתי בפעם הראשונה לנסות למצוא אותך".
רון לא אמר זאת סתם. הוא היה אדם זהיר מאד שידע כי בעולם העסקים ישנם רמאים רבים וכי יש להישמר מהם. הוא הכיר את עולם הפשע והרמאות מקרוב, אחרי שבע שנים כחוקר במשטרה הוא למד לקרוא היטב את 'האותיות הקטנות', ולדעת לשים לב להתנהגות חשודה ולפצח סוגיות מורכבות. וגם כשהחליט לפרוש מהמשטרה ולהשקיע את מיטב זמנו ומרצו בתחביבו האומנותי הוא שמר את יכולותיו והיה במיטבו. יחד עם זאת, הפעם לא הייתה לו הרבה ברירה אלא לחפש אנשים בהם יוכל לבטוח. מכיוון שבאמת הוא לא הכיר את האזור והיה חייב להשיג מידע כדי לדעת האם לשכור את החנות או לחפש מקום אחר שיתאים עבורו.
אבי, בעל הקיוסק, ציווה על נער צעיר שעבד מאחוריו להכין שתי כוסות קפה, התיישב על כיסא בר גבוה לצד הדלפק, הניח לידו את הפלאפון ופתח בדברים. "את האמת", הוא אמר, "לשכור את החנות כאן תהיה ההחלטה הטובה ביותר בתולדות קריירת האומנות שלך. הסמטה הזו בדרך כלל מלאת אנשים, אני לא מעוניין להיכנס למספרים אך הקיוסק שלי מגלגל כאן סכומי רווח גבוהים מאד ורבים מהאנשים הם תיירים. עד כמה שאני מבין בזה, תיירים הם קהל יעד מאד טוב ועשיר לגלריה לאומנות, בטח אם תקפיד להציב בכניסה ציורים של 'ארץ הקודש' ושל ירושלים. האמן לי, אם אתה מחפש תיירים – זאת הסמטה הנכונה עבורך!".
"חבל שלא דברנו על המשיח", חשב לעצמו רון כשראה שבדיוק נכנס תייר כשבידו קרטיב שהוציא מהפריזר שבחוץ. "סלח לי, אדוני!", שאל התייר באנגלית בעלת מבטא בריטי כבד, "כמה זה עולה?". "אתה יכול לראות על השלט בחוץ", ענה לו אבי באנגלית במבטא ישראלי מובהק, "זה 3 דולר". התייר שילם ויצא. ואבי פנה קורן מאושר לרון. "רואה? ככה זה כל היום. מלא תיירים! תאמין לי, תמהר לסגור עסקה לפני שמישהו חכם אחר יעשה זאת לפניך!".
רון הסתכל לתוך עיניו של אבי במבט חודר ואמר בנימה כעוסה שהפתיעה כנראה את שניהם: "לא, ממש לא! אני מבין שאתה ואבנר עשיתם יד אחת כדי לשכנע אותי ואני לא אפול בפח הזה. אתה יכול למסור לו בעצמך שאין עסקה, אתם הרי בטח חברים טובים!". הוא נעמד אך אבי עצר אותו מיד. "רגע, רגע. על מה אתה מדבר?". אך רון היה נחוש. "לא משנה מה תגיד, אני יודע שרימית אותי, זה כבר מאוחר מדי!".
באותו הרגע הפלאפון של אבי רטט ועל הצג הופיע "אבנר האח". רון הבחין במה שהיה כתוב על הצג. "אבנר האח?! תמיד אתה קורא ככה לאנשים שלא מכירים אותך ומעולם לא נפגשו איתך?". אמר בכעס וצעד לעבר דלת הקיוסק.
אבי רץ אחריו: "עצור, רגע, עצור! תן לי חצי דקה לפני שאתה הולך. אתה צודק. זה נכון. אבנר ואני חברים טובים וסיכמנו מראש שננסה לשכנע ככה אנשים לשכור את החנות שלו בתמורה לתשלום שיעביר אליי. תבין, אני צריך את הכסף הזה, הסמטה הזו לא יותר מדי טובה לעסק ואין כאן הרבה אנשים. אבל יש משהו אחד שאני חייב שתגיד לי. בבקשה. איך עלית עלינו והבנת שאני מרמה אותך?".
רון חייך בהנאה. "בזכות התייר שהרגע היה פה, אתה ניצלת את התמימות שלו ואת זה שהוא לא מכיר את המילה 'שקל' אבל כן מבין את הספרה 3 אמרת לו שהקרטיב שעולה 3 שקלים עולה 3 דולרים. אם אתה מנצל חוסר הבנה של אדם אחד, למה שלא תעשה את זה גם לאדם אחר?". ובמילים האלו יצא רון מהחנות ולא חזר לסמטה הזאת עוד לעולם…
בפרשתנו יש את האיסור 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. חז"ל מלמדים אותנו שאין הכוונה רק לאדם שאיננו רואה בעיניו אלא כל אדם מוגדר 'עיוור' בתחומים בהם הוא לא מבין. אסור לנו לנצל את תמימותם או את חוסר הבנתם של אנשים בדברים מסוימים ולרמות אותם. כשאדם בא להתייעץ עימנו – עלינו לתת לו את העצה ההוגנת ביותר, ובדיוק את אותה העצה שאנו היינו שמחים לקבל אילו היינו נמצאים במקומו.
