אלפי חיילים הקיפו את שערי העיר, והמצור שנמשך כבר חודשים ארוכים, היה הדוק ומתמיד. תושבי העיר סבלו מאוד מהמצור שהקיף אותם, והאוכל בעיר הידלדל וכמעט חוסל לחלוטין. מזון כמעט לא היה בנמצא, ומעט גרגירי שעורה היה ניתן לרכוש במחירים מופקעים במיוחד. מאות עניים מתושבי העיר מתו ברעב, ובתי החולים היו עמוסים באנשים שסבלו עקב ברעב מחולשה וממחלות שונות. בכל מקום ברחבי העיר נראו על פני האנשים אותות המצור, והייאוש ניכר היטב על פניהם. הם איבדו תקווה.
באותו ערב אסף ראש העיר את אנשי העיר לאספת חירום בכיכר המרכזית. "ידידיי", אמר בקול שקט ומיואש, "לא נשארה לנו ברירה אלא להיכנע לחיילי הסולטן הצרים על שערי העיר. אספקת האוכל שהייתה בעיר אזלה לחלוטין".
שקט שרר בין כל הנאספים בכיכר. האנשים הבינו היטב את מר גורלם תחת עולו של הסולטן האכזר. ואז התרומם אדם זקן בעל עיניים רושפות שהתקרב לעבר ראש העיר, הרים את ידו וביקש לומר דברים: "לא ניכנע!" קרא בקול שקט ונחוש. "יש לי תוכנית שיכולה להציל את העיר שלנו, אם רק תעשו את מה שאני אומר. חיילי הסולטן יעזבו אותנו ולא ניאלץ להיכנע בחרפה!"
ראש העיר התרשם מאוד מהעוצמה שבקעה מדברי הזקן. הוא התקרב אליו וביקש: "אנא אדוני, אמור לנו בבקשה מהי תוכניתך להצלת העיר". הזקן הביט סביבו, וכשראה ניצוץ של תקווה בעיני האנשים, אמר: "קודם כול, אנחנו מוכרחים למצוא כאן בעיר עגל בריא!"
"עגל בריא?" השתומם ראש העיר. "הרי כבר שחטנו את כל הבהמות. גם אם נוכל למצוא עגל כמו שאתה מחפש, נצטרך לשלם את משקלו בזהב טהור!"
אבל הזקן עמד על שלו, ותושבי העיר יצאו לחיפושים שבסיומם נמצא עגל לבן ויפה שהוסתר אצל אחד מעשירי העיר. העגל נלקח ממנו והובא לכיכר העיר.
"עכשיו תביאו לי בבקשה גרעיני דוחן. כמה שאתם יכולים", אמר הזקן. "אני לא חושב שנצליח למצוא דוחן במצב העכשווי…" אמר ראש העיר בחשש. הפחד שהזקן יצא מדעתו והוא מוליך אותם שולל נראה היטב על פניו.
"חפשו מבית לבית", ביקש הזקן ולא ויתר. האנשים שראו את הנחישות שלו, התפזרו מחדש והחלו לעבור מבית לבית עד שנמצאה ערמת דוחן קטנה והובאה לפני הזקן לכיכר העיר.
הזקן הרטיב את גרעיני הדוחן כדי שהכמות תיראה גדולה יותר, והניח אותם לפני העגל. הוא החל לכרסם אותם ברעבתנות. "מה אתה עושה?" כעס ראש העיר וצעק בבהלה. "מדוע אתה נותן לעגל לאכול את גרעיני הדוחן היקרים? וכי אינך יודע שברחובות העיר אנשים מתים מרעב?"
אבל הזקן המשיך להאכיל את העגל ולא התייחס לדבריו של ראש העיר. האנשים התקרבו לעברו בתנועת איום ואז הוא נאלץ לדבר: "אנא מכם!" התחנן הזקן. "תנו לי להשלים את התוכנית שלי, אני מבטיח לכם שלאחריה יעזבו חיילי הסולטן את העיר!"
האנשים הביטו על הזקן כבלתי שפוי, משכו בכתפיהם ועזבו אותו לנפשו. הוא סיים להאכיל את העגל ולבסוף הוביל אותו לשערי העיר וביקש מהשומרים להוציא אותו דרך מחילה נסתרת. השומרים סירבו, ורק ראש העיר, שהחליט משום מה ללכת עד הסוף עם החלטתו לסייע לזקן להשלים את תוכניתו, גרם להוצאת העגל מהעיר. השומרים דחפו אותו החוצה והוא מייד יצא והחל לכרסם את העשב שמעבר לחומה.
כעבור זמן קצר תפסו אותו החיילים והובילו אותו לפני הסולטן, והוא הביט בו בהשתוממות. "חשבתי שאנשי העיר כמעט מתים ברעב… אם זה היה נכון, אנשי העיר היו שוחטים את העגל הזה ואוכלים את בשרו…" מפקדי הצבא שהיו לצידו הנהנו בראשם ואמרו: "הסולטן צודק. אבל אולי נשחט את בשרו וניתן לחיילים הרעבים לאכול ממנו?"
הסולטן הנהן בהסכמה והעגל נשחט במהירות, אלא שלהפתעתם של החיילים הם מצאו גרעיני דוחן טריים בקיבתו של העגל. כשהסולטן שמע על כך, הוא כינס את מפקדי הצבא ואמר להם בסבר פנים חמורות: "כנראה טעינו לגבי המצור על העיר, אם יש להם דוחן להאכיל את העגל. בסוף אנחנו אלו שנמות מרעב ולא תושבי העיר!" המפקדים הסכימו לדברים, וכבר באותו לילה עזבו במפתיע חיילי הסולטן את סביבות העיר. אנשי העיר המאושרים הרימו את הזקן החכם על כתפיהם ומינו אותו ליועץ לראש העיר.
*
המונח התלמודי "ייאוש שלא מדעת" מעביר מסר סמוי שמלמד שייאוש הוא לא אופציה. גם אם אדם נמצא במצב מורכב ונראה שהמציאות סוגרת עליו מכל כיוון, עליו לדעת שתמיד יש פתח לתקווה ושינוי. ו"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".
מחשבה חדשה יכולה לצוץ בכל רגע מבורא עולם מקור כל המחשבות. תובנה חדשה, הזדמנות בלתי צפויה, והכול יכול להשתנות לטובה ולברכה כהרף עין. כשאדם לא מתייאש הוא משאיר את האופציה פתוחה לשינוי, והתקווה עצמה היא כוח גדול המשנה את החיים לטובה בכל מצב.
