אני כל כך מתרגש לקראת אירועים מיוחדים. כל המשפחה שלי כבר יודעת שאם בעוד חודשיים יתקיים טיול, או מסיבת בר מצווה של בן דוד, חתונה או כל דבר משמעותי אחר, אני מסמן את הימים לקראת המאורע בלוח גדול שאני תולה על הקיר.
אבל, יש משהו ממש מעצבן. אחרי שהדבר שכל כך חיכיתי לו נגמר, אני מרגיש עצוב, כאילו נוצר בתוכי חלל, דווקא בגלל הציפיה הגדולה.
אולי אני צריך לחכות קצת פחות?!
*
בפרשה נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת…", התורה מצווה עלינו לספור שבעה שבועות עד לחג השבועות, זמן מתן תורה. ובכך היא מלמדת אותנו על הצורך לפתח ציפייה והכנה כדי שאכן נוכל לזכות לאור התורה המאיר.
אבל, המטרה היא לא רק להגיע אל הפסגה, אלא לדעת שהדרך עצמה חשובה לא פחות, ואולי אפילו יותר. המילה "ספירה" מצביעה על הארה, מלשון ספיריות (כמו אבן ספיר). כל צעד של התקדמות שאנחנו עושים בעצם מקדם אותנו אל התכלית שאליה אנחנו רוצים להגיע. בלי הצעד הקטן והפצפון שלנו אין אפשרות להגיע אל התכלית, שמורכבת מהמון צעדים קטנים.
כאשר אנחנו מכינים את עצמנו בצורה נכונה, לא רק שלא נחווה ריקנות ואכזבה, אלא האור של הדרך יאיר לנו היטב את המשך הדרך, שאף פעם לא באמת נגמרת.