טנקו, בן שבט הַסּוּ, היה בעלים של שדות תירס. בכל יום היה חוצה את הנהר כדי לעבד את שדותיו, ובלילה היה חוזר לכפרו בסירת הקאנו שלו.
גם ביום שעליו אנו מספרים חזר טנקו לכפרו בסירתו הקטנה. לפתע עצר טנקו את הסירה בחדות. מראה השיחים בגדת הנהר אותת לו שמשהו אינו כשורה. הוא קשר לעץ בקרבת מקום את סירת הקאנו ודילג לעבר העצים. כצייד מנוסה נע בין הענפים בשקט מוחלט, ואז קלטו אוזניו הרגישות קולות של זרים. טנקו התקרב לעבר הקולות ועצר את נשימתו. בקרחת היער שמולו ראה ארבעה אדומי עור. מראה פניהם המאורכות העיד על השתייכותם לבני שבט הצ'ירוקי. טנקו נסוג במהירות לעבר כפרו, ומיד עם בואו לכפר העביר לחבריו את הבשורה: "זרים בני שבט הצ'ירוקי מסתובבים ביערות!"
הידיעה התפשטה בבהלה. בואם של בני השבט הזר היה הפרה בוטה של הסכם רב שנים שנחתם בין שבטי הַסּוּ והצ'ירוקי. במשך שנים רבות התנהלו מלחמות חסרות תוחלת בין השבטים, והללו הסתיימו עם החתימה על ההסכם שבו הוחלט שרכס הרי 'אסונוטי' יהיה קו הגבול ביניהם. מן הרכס מערבה – הצ'ירוקים, וממנו ומזרחה – בני הַסּוּ. ההסכם נשמר בקפדנות שנים רבות.
למחרת, כשעסק טנקו בעידור שיחי התירס, הבחין שלא הרחק ממנו רועה עדר ביזונים המונהג בידי רוכב צ'ירוקי. הלה אחז בידו חליל עצם והביט בבוז בטנקו. דמו של טנקו עלה לראשו. "הסתלק מאדמתנו!" קרא בזעם. "לא אדמתכם היא זו, כי אם אדמתנו!" קרא הצ'ירוקי בבוז ונעלם במעלה היער.
בערב ליד מדורת הכפר, התבהרה התמונה יותר: לוחמים צ'ירוקים רבים סובבים ביערות, הם עוקרים עצים, רועים את עדריהם וכלל אינם מנסים להסתיר את מעשיהם.
הוחלט כי טנקו יצא מיד לכפר הגדול שבו התגורר קוסימו – מנהיג בני שבט הַסּוּ, ויעדכן אותו במתרחש.
טנקו יצא בדהרה, וכעבור שעות אחדות מצא עצמו בסמוך למדורת זקני השבט. במרכז המעגל ישב קוסימו הישיש, כשעל ראשו רעמת נוצות אדירה.
"מה בפיך, לוחם יקר?" פנה אל טנקו בחיוך.
טנקו קד קלות: "אבקש לדבר עם הצ'יף ביחידות!" ביקש.
השניים נכנסו לאוהלו של ראש השבט, והלה כיבד את טנקו לשבת על מרבד עור איילים מבריק. הצ'יף התיישב ברגליים משוכלות והאזין.
טנקו פרס באוזניו את האירועים האחרונים המתרחשים ביערות הגובלים ברכס, הצ'יף האזין בפנים רציניות. "נראה כי הצ'ירוקים מנסים לעורר מלחמות ישנות", נאנח קוסימו. "אולם לא בני מלחמה אנחנו, כי אם אנשי שלום". לאחר מכן הוא שקע במחשבות עמוקות, ולבסוף פנה אל טנקו ואמר: "אבקש לשלוח בידך איגרת לכפרים של בני הַסּוּ הסמוכים לרכס שלכם, אזמין את נכבדי הכפרים לישיבה דחופה ואקווה שתמצא עצה".
הצ'יף מסר לטנקו את האיגרת וביקש: "אל נא תעוררו מלחמה עם בני שבט הצ'ירוקי, זאת אינה דרכנו!"
טנקו ביצע את משימתו וחזר לכפר, אבל מדי יום הגבירו הצ'ירוקים את פשיטותיהם. הם הסתובבו בין הכפרים בחופשיות וגרמו נזקים לשדות ולמטעים. אווירת פחד ובלבול שררה בכפרים.
למחרת נמצא מחוץ לכפר פגר של ביזון, אבל גם עליו לא נראו סימני פציעה, פרט לפצעים אדומים באזור הצוואר. שמועות על מגפה או הרעלה מעשי ידי הצ'ירוקים סבבו באוויר. בערב הגיעה הבשורה שקוסימו המנהיג נפל למשכב וגופו מלא בפצעים. השמועה עשתה לה כנפיים ורוחם של בני הַסּוּ נפלה.
הוחלט שכעת בני הכפר ינהגו במתכונת מגיפה. יותרו רק יציאות הכרחיות, ועל כל משפחה להבעיר עשן שחור שמרחיק יתושים ומפחית את התפשטות המחלה. המגפה לא פסחה על הכפר. עוד באותו שבוע נודע על שני חולים בכפר שסבלו מאותם תסמינים: פצעים אדומים סביב הצוואר.
את טנקו הטרידה דאגה נוספת. הוא לא היה יכול להותיר את שדות התירס ללא ידיים עובדות. בלית ברירה הורשה טנקו לדהור אל הצ'יף ולבקש היתר לצאת אל השדות. מראהו של קוסימו היה מעורר רחמים. הוא שכב במיטתו מכוסה בשמיכות. טנקו הביע את מבוקשו, והצ'יף סימן לו להתקרב. כשעמד סמוך למיטה אחז בו הצ'יף ולחש לו דבר מה באוזנו. כשהתרומם טנקו הוא נוכח בפצעים אדומים בידיו ויצא בדומיה מהאוהל.
למחרת השתרך טנקו בכבדות לעבר שדות התירס. עיגולים אדומים כיסו את ראשו ואת צווארו. בקרבת השדות הבחין בצ'ירוקים. הללו הביטו בו בבהלה. על הגבעות מסביב עמדו צ'ירוקים נוספים שהביטו בפחד בטנקו הכפוף. העשן השחור שעלה מן הכפרים הוסיף לבהלתם. "אדמה מקוללת! אדמת מוות!" קראו הצ'ירוקים והחלו להימלט בבהלה למרומי הרכס.
שבוע אחר כך לא נראה עוד צ'ירוקי אחד ביערות. רק כשהבינו כולם שהצ'ירוקים לא יופיעו באזור עוד שנים רבות, קמו החולים ממיטותיהם ושטפו מגופם את עיגולי הצבע האדומים. וכשנאספו כולם אצל קוסימו המנהיג, הוא קרא בחיוך: "שוחרי שלום הם בני שבט הַסּוּ, אך לעיתים עליהם להשתמש בתחבולות כדי להשיב את הצדק!"
דרכנו היא דרך היושר והאמת, אך בזמנים נדירים ובעצת גדולים יש להשתמש גם בעורמה על מנת להשיב את הצדק הראוי. כשרבקה נוכחה לראות שעשיו עלול לקבל את הברכות, נאלצה להשתמש בדרכים עקלקלות על מנת לדאוג שיעקב הצדיק יירש את הברכות. קולנו הוא קול יעקב, אך כשצריך אנו יודעים להשתמש גם ב'ידי עשיו'.
