ריקי סנצ'ז לא היה איש רע, אבל הוא לא ריחם על היתומים. אביהם ג'ורג' היה חייב לו 15 שנה של שכירות על הבית והוא לא התכוון לוותר להם הפעם. לאחר מותו של ג'ורג' הגיע ריקי לבית שלו כדי לנסות ולגבות מחפציו של המנוח את החוב האסטרונומי של השכירות שלא שולם מעולם. היתומים עמדו בכניסה לחצר הבית המוזנח והתווכחו איתו בקולי קולות: "תן לנו לקחת את הירושה של אבינו", ביקש ממנו טומי, בנו הבכור של ג'ורג'. "אנחנו לא אשמים שהוא חייב לך כסף, החפצים שלו שנשארו בבית, הם המזכרת היחידה שנותרה לנו ממנו". ריקי לא התרשם מהניסיונות לנגן על מצפונו. "אחרי שאסיים לרוקן כל דבר ששווה משהו מהבית, תוכלו להיכנס ולאסוף את מה שנשאר", סיכם ריקי ונעל בפניהם את הדלת.
במשך 15 שנה ג'ורג' שהיה שיכור מזדקן מרח אותו בתירוצים מתירוצים שונים, עד שביום בהיר הוא נפטר והותיר אחריו חוב אסטרונומי. ריקי התחרט פעמים רבות על שהאמין לג'ורג' שיום יבוא והוא יחזיר לו את כל הסכום, מכיוון שעכשיו הוא נשאר עם ערימות של זבל וחוב שאף אחד לא ישלם. הוא סקר במבטו את הדירה המוזנחת, ג'ורג' היה אגרן כפייתי והרים של גרוטאות נשענו על הקירות וכיסו את המרצפות הישנות. הוא נאנח, פתח אשפתון גדול, והחל לברור את דברי הערך מתוך הפסולת. העבודה הייתה קשה ומפרכת, אבל בסופו של דבר הוא מצא מספר מציאות איכותיות, כמו שרשרת זהב כבדה וכמה ענתיקות שניתן היה למכור לאספנים.
ריקי קם על רגליו וסקר שוב את הבית, עיניו התעכבו לרגע על ציור מלוכלך ודי מכוער שנח על המקרר. הוא החליט שאין לו יותר מה לעשות שם, העמיס את השקית על כתפו ויצא מהבית. בחוץ עדיין עמדו היתומים והמתינו בסבלנות. "אתם יכולים להיכנס", הוא אמר להם, "יש לכם שעה לקחת מפה מה שאתם רוצים, אחרי זה אני קורא לחברת ניקיון כדי שתיפטר מכל הלכלוך הזה". טומי ואחיו הנהנו בקוצר רוח ונכנסו לבדוק אם ריקי השאיר להם מזכרת מאביהם. בהמשך היום ריקי עשה כמה טלפונים, כדי לברר מה אפשר לעשות עם הענתיקות שמצא בבית המוזנח. הוא מאוד שמח לשמוע כי סט ספלי הכסף שהעלה בחכתו, מקורו בצרפת העתיקה והוא שווה בין 1,000 ל- 2,000 דולר, וקבע למכור את הספלים במכירה פומבית גדולה, של בית המכירות סותבי'ס.
חודש חלף במהירות ויום המכירה הגיע. ריקי לבש את החליפה שלו, יישר את העניבה והתייצב בשעה הנקובה בבית המכירות. הוא המתין בסבלנות עד שהגיע תור ספלי הכסף שלו, ובינתיים הביט משועשע באספנים שישבו סביבו והניפו שלטים עליהם כתבו את סכום ההצעה שלהם. מיד אחרי ברווזון גומי שהיה שייך לנסיך צ'ארלס, נציג בית המכירות הניח על הפודיום את זוג ספלי הכסף, והכריז: "ספלי כסף עתיקים מן המאה ה-19, היו בשימוש בית המלוכה הצרפתי, 1,000 דולר הצעה ראשונית".
האדון ליד ריקי הניף מיד את השלט שבידו. "1,500", הכריז מנהל המכירה. ההצעות המשיכו לזרום, עד שההצעה האחרונה בסך 3,500 דולר נשארה ללא מתחרים. "3,500 פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית, נמכר!" מנהל המכירה דפק בפטיש עץ קטן על הפודיום, ופנה לפריט הבא. ריקי היה מאושר, המכירה הצליחה מעל ומעבר למצופה, והוא פנה למשרד כדי לקבל את הצ'ק. בדרך לשם הוא עבר ליד אולם מכירות נוסף, גדול ומפואר יותר. דרך הדלתות הוא שמע "50 מיליון דולר", "65 מיליון דולר".
ריקי הסתקרן מאוד והציץ פנימה, על הפודיום עמד ציור מקושקש ומוזר שהיה נראה לו מוכר. הוא הביט שוב על הציור ואז הוא נזכר, אמנם היה קשה לזהות אותו כי ניקו אותו בצורה יסודית, והעניקו לו מסגרת עץ יוקרתית. אבל לא ניתן היה לטעות, את אותו ציור הוא זנח לפני חודש בבית שהשכיר לג'ורג' הבטלן. הוא הסתכל סביב על הקהל, ואז הוא הבחין בהם. טומי ושאר היתומים ישבו שם במיטב מחלצותיהם וקרנו מאושר.
הוא נשאר לעמוד שם, המום ופעור פה. בזמן שההצעות המשיכו לטפס כלפי מעלה. "נמכר, ב-99 מיליון דולר!" חבט נציג בית המכירות בפודיום בעזרת הפטיש והקהל הנרגש החל להתפזר. היתומים נעמדו בצד, והחלו למזוג בהתלהבות שמפניה לכוסות גבוהות. ריקי ניגש אליהם בהססנות, כאשר טומי הבחין בו הוא צהל לקראתו: "מה קורה ריקי? בוא תשתה ותשמח איתנו, אנחנו עשירים! אתה בוודאי סקרן לדעת מה קרה אחרי שעזבת. אז ככה, בגלל שנתת לנו רק שעה לפנות, החלטנו לא למיין במקום את כל הזבל, אלא פשוט העמסנו הכול ולקחנו הביתה. כאשר פרקתי את הדברים בבית, אשתי, שעובדת בגלריה לאומנות, הבחינה בציור, שמבחינתי היה נראה זבל בדיוק כמו לך.
היא אמרה שהסגנון נראה לה מאוד מוכר, והיא חייבת לבדוק את זה עם מנהל הגלריה. מפה לשם מסתבר שזה ציור אבוד של פאבלו פיקאסו, שחזרנו אותו, שיפצנו אותו והנה אנחנו כאן". טומי הוציא פנקס צ'קים מכיס החליפה, ורשם לריקי את כל סכום החוב של אביו עד השקל האחרון…
בפרשתנו מוכיח משה רבנו את בני ישראל על מעשה המרגלים שהפחידו את עם ישראל מהארץ המובטחת. מסר מכך אנחנו יכולים ללמוד כדברי חז"ל: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". לעיתים אנו מייחסים לרושם ראשוני חשיבות רבה מדי ונוטים לשפוט לפיו לחיוב או לשלילה. אך חשוב לזכור שחיצוניות לא תמיד משקפת את המהות הפנימית, ולכל דבר יש לבדוק את הרובד הפנימי והמשמעותי.
