יועז ודוד היו חברים בלב ונפש, אף שהגיעו ממשפחות בעלות רקע שונה בתכלית. משפחתו של יועז התגוררה באזור הווילות היוקרתי, ואביו, קובי בר, נמנה עם עשירי הארץ. משפחתו של דוד, לעומת זאת, התפרנסה בדוחק והתגוררה בדירה ישנה בדרום העיר.
חרף השוני ברקע המשפחתי, נרקמה בין השניים ידידות נאמנה. תרמה לכך העובדה שיועז מעולם לא התהדר בעושר משפחתו. הוא התנהג והתלבש כשאר חבריו לשכבה, ואף עבד בחופשות כדי לחסוך כסף לטיול שלאחר הצבא, אף שאביו היה מוכן לממן אותו ללא הגבלה.
בתקופת שירותם הצבאי, אף ששירתו ביחידות נפרדות, נותרה חברותם איתנה. עם שחרורם היה ברור לשניהם שייצאו יחד לטיול הגדול. לכל אחד מהם היו חסכונות משלו, והם עבדו חצי שנה נוספת כדי להגדיל את הסכום. לבסוף הגיע מועד הטיול המיוחל. הם הצטיידו כראוי, רכשו כרטיסי טיסה, ואף הנפיקו לעצמם כרטיסי אשראי כדי להימנע מנשיאת סכומי כסף גדולים בהודו.
ההבדל בין השניים החל להתגלות כבר בטרמינל. "מיסטר בַּר," פנתה דיילת הקרקע ליועז, "אתה מוזמן לטרקלין העסקים שלנו" – חדר המתנה מפואר ומפנק המיועד לאנשי עסקים עשירים החפצים להתרחק מהמולת ההמון באולמות הרגילים.
יועז ציין בפני הדיילת כי הוא אינו לבדו, והיא הבהירה שהוא רשאי להכניס עמו את חברו הטוב. "מישהו כנראה זיהה שיועז הוא בנו של נפתלי העשיר," הרהר דוד לעצמו בעודו טועם מהכיבוד ומתרווח בכורסאות המרופדות.
זמן קצר לאחר ההמראה ניגשה דיילת אחרת ליועז ובישרה לו על שדרוג למחלקה הראשונה – האזור היוקרתי והמרווח ביותר במטוס. הפעם ויתר יועז על התענוג, שכן לדוד לא הוקצה מקום במחלקה הראשונה והוא העדיף להישאר לצידו. עם זאת, לאורך כל הטיסה זכה ליחס מיוחד מצוות המטוס.
היחס המועדף המשיך גם בחו"ל. בחניית הביניים בצרפת סעדו השניים במסעדה מקומית. אף שאיש מהנוכחים לא היה ישראלי ולא דיבר עברית, לאחר המנה הראשונה הגיע מלצר לשולחנם, התעניין מיהו מיסטר בר, ומסר כי השף הראשי שולח לו בקבוק יין מתנת הבית.
ה"אפליה" לטובת יועז נמשכה גם במלון. לאחר שהתמקמו בחדרם, הגיע שליח משירות החדרים עם סלסלת פירות עמוסה, והודיע כי הנהלת המלון שלחה זאת ל"מיסטר יועז בר" כאות הוקרה על בחירתו להתארח במלון.
אך השיא הגיע בהודו, כאשר ביום בהיר אחד הצליח גנב ערמומי לגנוב את ארנקיהם. בארנקים היו אמנם מעט מזומנים, אך הדאגה העיקרית נגעה לכרטיסי האשראי שהגנב יכול היה לנצל ללא הגבלה. השניים ידעו כי עליהם להודיע במהירות לחברות האשראי על הגניבה. הם נכנסו למסעדה מקומית ושילמו כמה רופִּי תמורת אפשרות השימוש בטלפון.
דוד התקשר ראשון, וסיים את השיחה כשפניו נפולות. הפקידה הודיעה לו כי כרטיס חדש יעלה 150 שקלים, יידרשו שלושה ימים להנפקתו ועוד שבעה ימים עד שיגיע להודו. כיצד יסתדר עשרה ימים ללא כסף וללא כרטיס אשראי במעמקי הודו?
ואולם כשיועז התקשר לבטל את כרטיסו, היחס היה שונה לחלוטין. הפקיד הודיע כי כרטיס חדש יגיע אליו תוך שעות ספורות באמצעות שליח, ובנוסף הוא רשאי לגשת לכל סניף בנק בהודו ולמשוך סכום של עד עשרת אלפים דולר.
"אתה מוכן להסביר לי סוף-סוף מה קורה כאן?" תהה דוד. "מדוע אתה זוכה ליחס מיוחד בכל מקום? כיצד פקיד הודי ומלצר צרפתי יודעים שאתה בנו של נפתלי בר המיליונר? הרי בוודאי לא סיפרת להם זאת…"
יועז נראה נבוך כמי שנתפס בקלקלתו. "אתה יודע שחסכתי בעצמי את כל הכסף לטיול," אמר לדוד, "אבל כשאבי שמע שהזמנתי כרטיס אשראי, הוא התקשר לסניף והורה להנפיק לי כרטיס כשלו – 'אמריקן אקספרס סנטוריון', כרטיס יוקרתי ביותר המיועד לאלפיון העליון. כשאתה רוכש בכרטיס זה כרטיס טיסה, נרשם במלון או משלם במסעדה, מזהים מיד שאתה מיליונר ואתה זוכה אוטומטית ליחס שונה ומועדף…"
—
בפרשת השבוע אנו קוראים על מכת חושך שהביא הקב"ה על מצרים. התורה מספרת כי "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם" – בעוד שבקרב המצרים שרר חושך מצרים, ליהודים היה אור. אפילו כאשר באותו בית שהו יהודי ומצרי, היהודי יכול היה לראות בעוד המצרי גישש באפילה.
בעולמנו חיים מיליארדי אנשים, ומתוכם רק מיליונים בודדים זכו להיות יהודים. היהודים הם בניו של הקב"ה הזכאים להטבות ולזכויות מיוחדות כגון החיבור לאור התורה, השבתות והחגים, והתענוג שבקיום המצוות. זכינו ליחס מועדף עלינו להעריך זאת ולהיות ראויים למעמד הנכבד!