בפאתי הכפר ליברטיה עמד בית צנוע, צריף קטן ופשוט. בחלק הקדמי היה בית מלאכה שבו היו כמה מכונות וכלי עבודה, שני חדרים, מטבח וגינה עזובה מאחור. אבל עמנואל לא התלונן. בשנתיים האחרונות הנפחייה שלו, שהוא כינה "השביעית", נעשתה מוכרת בעיר, והוא הרוויח יפה ויכול היה גם לחסוך כסף לעתיד.
באותו בוקר, כבכל בוקר, הוא השכים בשש וחצי כדי לראות את הזריחה משתקפת על המים ולהתכונן לקראת היום החדש. אבל הוא לא הצליח להגיע לאגם. בדרך, כמאתיים מטר מביתו, הוא כמעט מעד על גופו הפצוע והחבול של בחור צעיר שנאנק מכאבים. הוא כרע על ברכיו במהירות וקירב את אוזנו לחזהו של הצעיר כדי לוודא את מצבו. בפנים נאבק הלב חלושות לשמור על החיים בגוף הפצוע והמדיף ריח שיכר צורב ומצחין.
עמנואל הלך לחפש מריצה והעמיס עליה את הצעיר. כשהגיע לביתו הניח אותו על מיטתו, גזר את הבגדים המרופטים, ניקה את פצעיו במים וסבון ולאחר מכן חבש אותם במסירות. הבחור, נוסף על היותו שתוי, סבל מחבלות בידיים ובגב, ורגלו הימנית הייתה שבורה. ביומיים הבאים נסבו חייו של עמנואל סביב האורח הבלתי צפוי: הוא ריפא את פצעיו וטיפל בו, איחה את השבר ברגלו והאכילו מרק עוף מבריא בכפית.
כשהתעורר הצעיר מעלפונו עמד עמנואל לצידו והתבונן בו ברוך. "מה שלומך?" שאל. "טוב, אני חושב", ענה הצעיר בחשש, בשעה שהסתכל על גופו הנקי והמחלים. "מי טיפל בי?" "אני", השיב עמנואל. "למה? מה הסיבה?"
"מפני שהיית פצוע", השיב עמנואל. "רק בגלל זה?" שאל הפצוע, ועמנואל חייך: "גם מפני שאני זקוק לשוליה בנפחייה…" ושניהם צחקו צחוק בריא ומשחרר.
בעזרת שינה טובה ותזונה בריאה ונטולת שיכר שב הבחור, קארל, לאיתנו בתוך זמן קצר. עמנואל ניסה ללמד אותו את רזי מקצוע הנפחות, אבל קארל ניסה להתחמק מעבודה ככל יכולתו. הוא העדיף לנוח, לישון ולהתהולל. פעם אחר פעם ניסה עמנואל לשנן למוחו של הבחור הצעיר, שהיטשטש כתוצאה מחיי הוללות, את היתרונות שבעבודה טובה, בשם טוב ובחיים מהוגנים. פעם אחר פעם נראה שקארל מבין זאת ושעתיים או יומיים לאחר מכן היה נרדם או שוכח למלא את המשימה שהטיל עליו עמנואל. כך אירע שוב ושוב, אבל עמנואל לא התייאש, גמלה בליבו ההחלטה להשיב את הצעיר אל דרך הישר.
חלפו ארבעה חודשים, וקארל שהחלים לחלוטין, חזר לאיתנו כמקודם. עמנואל הקצה לו את החדר הראשי, חלק בעסק הנפחייה וזכות לנתח הטוב ביותר בארוחת הערב, בתמורה להבטחתו של הצעיר להתמסר לעבודה ולזנוח את חייו הקודמים. ואומנם היה נראה שהבחור לוקח את העניין ברצינות ומשתדל ככל יכולתו להתגבר על הרגליו הישנים, למרות נטייתו העזה לדלג על מטלות ולהזניח חובות.
לילה אחד, בשעה שעמנואל ישן, החליט קארל ששישה חודשי התנזרות הם די והותר וסבר שכוסית אחת במסבאה של הכפר לא תזיק לו. למקרה שעמנואל יתעורר בלילה ויחפש אותו, הוא סגר את דלת חדרו מבפנים, יצא דרך החלון והשאיר את הנר דולק כדי ליצור את הרושם שהוא שם. הוא חמק בלאט ופסע בדממה כדי לא לצער את עמנואל.
במסבאת הכפר מצא קארל חבורת פוחזים ריקים וישב להתרועע עימם. כוסית שיכר אחת הובילה לשנייה ולשלישית ולרביעית ולרבות נוספות… הוא היה שקוע בשירה עם חבריו לשתייה כשעברו הכבאים ליד דלת הבר ביללות צופר. קארל בכלל לא שת ליבו לרעשי הרקע, עד שלפנות בוקר הגיע הביתה וראה את ההמון המתאסף ברחוב ליד הנפחייה, נכון יותר למקום שהייתה בו הנפחייה. ביתו של עמנואל נשרף לחלוטין, גם הנפחייה לא שרדה את הלהבות.
רק קיר אחד, המכונות וכמה כלי עבודה ניצלו מהשרפה. את היתר כילתה האש. קארל רץ אל הכבאים וניסה לדלות מהם מידע על גורלו של עמנואל, אך הכבאים בפרצוף חמור סבר הודיעו לצעיר המתייפח, שאת עמנואל יקירו הם לא הצליחו להציל והוא קיפח את חייו באסון המחריד.
קארל החליט לערוך הלוויה ועל המצבה חרת את הכתובת: "אני אשתפר, עמנואל, אני מבטיח!"
במאמצים רבים שחזר קארל את הנפחייה ובנה מחדש את הבית על האודים המוצלים. הוא אומנם היה עצלן אבל מיומן, ומה שלמד מעמנואל שימש אותו כדי להחזיר את העסק לחיים בהצלחה. תמיד הייתה לו תחושה שממקום כלשהו עמנואל מסתכל עליו ומעודד אותו. קארל נזכר בו בכל ציון דרך בחייו: בחתונתו, עם הולדת בנו הראשון, בשעה שקנה את מכוניתו הראשונה. תמיד עמנואל היה שם בעיני רוחו, כשפרצופו טוב הלב מעודד אותו שהוא במסלול הנכון.
ממש באותן שנים – עמנואל, חי ונושם, במרחק חמש מאות קילומטרים משם – שאל את עצמו אם היה מותר לו לרמות ולהצית אש בבית היפה ההוא רק כדי להציל את הצעיר הפוחז. הוא ענה לעצמו שכן והצטחק למחשבה על שוטר הכפר, אותו הוא כינה 'שוטה הכפר' שלא הצליח לאבחן שלא היה אף אדם בבית. הנפחייה החדשה שלו הייתה קצת יותר צנועה מהקודמת, אבל גם היא כבר הייתה מוכרת בכל הכפר, והיא נקראה "הנפחייה השמינית".
החסד הגדול ביותר שאדם יכול לעשות הוא כזה שנובע ממניעים טהורים של רצון לעזור לזולת, לא בשביל להתפרסם, לא בשביל להתכבד, ואפילו לא בשביל לקבל הכרת תודה. כשאנחנו עושים מעשה טוב ומבקשים שהסביבה שלנו תכיר בנו כבר מעורב בזה אינטרס אגואיסטי. הבורא הטוב והמיטיב מלמד אותנו להיות טובים כמוהו ולעשות את הטוב רק כי אנחנו מסוגלים. ובשביל זה באנו לעולם. להאיר!
