יוחנן היה איש אדמה בכל נימי נפשו. בגינתו הקטנה, המשתרעת בין ביתו הצנוע לחומת האבן העתיקה, טיפח עולם שלם: ירקות בשורות מסודרות, פרחים בשלל גוונים ועצי פרי שהיו מקור גאוותו. אך מכולם התנשא עץ המשמש – לב ליבה של הגינה ומרכז חייו. לא היה זה עץ ככל העצים. בכל אביב התעטפו ענפיו בפריחה לבנה כבתוך אגדה, ובקיץ העניק פירות כתומים ומתוקים שהיו לשם דבר בכפר כולו. "אין זה משמש רגיל," נהגו השכנים לומר. "זהו משמש עם טעם של עוד!"
אך השנה אירע דבר שונה. בראשית האביב, במקום פרחים, החלו עלי העץ לנשור בטרם עת. הענפים התקשו, הפירות נעדרו, והעץ האהוב הלך ודעך. יוחנן ניסה כל שביכולתו: גזם, השקה, הוסיף דשן משובח ואף עטף את גזע העץ בשכבות בד להגנה. אך לשווא.
העץ לא היה רק חלק מגינתו, הוא היה חלק מחייו, מורשת מדורות קדומים.
השכנים, שהבחינו במצוקתו, החלו מציעים עצות משונות: "השקה אותו בחלב," "חבק אותו, עצים זקוקים ליחס אישי," ועוד המלצות חסרות תוחלת. ואז, יום אחד, ניגשה אליו אישה קשישה שנודעה באגדותיה ובחכמתה המסתורית. "אם ברצונך להציל את עצך," לחשה, "דע כי בעמק השקט שוכן מעיין נסתר. מספרים שכל הניטע בקרבתו עולה ומשגשג."
יוחנן חייך בספקנות. הוא לא נטה להאמין באמונות עממיות. "מים הם מים," אמר, "ואין בהם קסם. רק אדמה פורייה ועמל מניבים פרי." אך היא התעקשה והפצירה בו לנסות. כעבור שבוע, משנואש מכל דרך אחרת, החליט להיענות. "מה יש לי להפסיד?" הרהר. הוא פנה לזקני הכפר, והם הנחו אותו אל מקום העמק השקט כפי שתיארוהו האגדות העתיקות.
העמק היה מרוחק ונחבא, כמקום שטרם דרכה בו רגל אדם. כשהגיע, גילה בריכת מים צלולים, מוקפת סלעים אפורים ועצים נמוכים. דממה מוחלטת שרתה במקום. "המעיין אינו נראה קסום במיוחד," הרהר, "אך זה מה שיש."
יוחנן שב לביתו, חפר בעדינות סביב שורשי עץ המשמש, עטפם באדמה רכה משובחת, נשא את העץ אל העמק, שתלו סמוך לבריכה והרווהו במימיה הקרירים והזכים.
במשך שבועות אחדים נדמה היה כי דבר לא השתנה. העץ נותר יבש וקשיח כשהיה. "ידעתי שאין ממש בדברי הזקנה," הרהר בלבו במרירות. יוחנן כמעט התייאש, עד שבוקר אחד הבחין בעלה ירוק מבצבץ מאחד הענפים המצומקים. תוך ימים ספורים צצו עלים נוספים, הענפים התרעננו, ולבסוף הופיעו פירות – אך לא המשמשים הכתומים המוכרים. פירות אלה היו צהובים, זוהרים ובשרניים.
תחילה סבר יוחנן כי זו טעות או תוצאת מחלה, אך כשטעם מהפרי הראשון, הבין שהעץ לא רק שב לחיים – אלא התעלה למשהו יוצא דופן. טעמו היה מתוק ומופלא כל כך, עד שחש כאילו כל טוב העולם מתמצה בנגיסה אחת.
שמעם של "המשמשים הזהובים של יוחנן" נפוץ בכפר ובסביבה, ואנשים נהרו לטעום מפירותיו. כל הטועם לא חדל לשבח את טעמם העמוק ומרקמם הייחודי.
ויוחנן? שמח בתחייתו המחודשת של העץ ובעניין שעורר, אך עדיין תהה על השינוי: "בוודאי זהו צירוף נסיבות מוזר, שילוב של המסירות הרבה ושינוי סביבת העץ – 'משנה מקום, משנה מזל', הלא כן?" חשב לעצמו.
ערב אחד, בעודו יושב תחת העץ ומתפעל מפריחתו המחודשת, התיישב לצדו נווד זקן, התבונן בעץ ארוכות, ולבסוף אמר: "התדע מדוע פירותיך זהובים וערבים לחך?" יוחנן הניד בראשו. "המעיין הזה," אמר הנווד, "אינו כשאר המעיינות. תחת עמק זה רובץ מכרה זהב עתיק שנשכח מזמן. חלקיקי הזהב נשטפים דורות רבים אל מי התהום ומצטברים באדמה זו. כששתלת את עצך כאן, המים לא רק החיו אותו מחדש – הם הפכוהו לייחודי, מניב פירות בלתי נשכחים."
יוחנן נשם עמוקות, מביט בפירות הזוהרים על עצו. הוא היה המום. כל העת פקפק בסיפורים – והנה ניצב העץ חי ופורה לנגד עיניו, נושא פירות שהפכו למופת בכל הסביבה.
* * *
כל אדם יכול לפעמים להתייבש, לאבד את החיות והשמחה… החכמה היא לא להתייאש, לבקש להתחבר למקור החיים ולהאמין שאפשר שוב לגדול, לצמוח ולחזור לחיים.
