"למתוח את המפרש! הרוחות מתחזקות וכדאי לנצל כל רגע שהם שורקות בעוז!", צעקותיו של הקברניט התגברו על רעש הגלים וג'ייק מיהר לטפס על התורן ולשחרר את החבל שהחזיק את המפרשים מקופלים. הוא חש גאווה מסוימת כשראה את המפרש נמתח למלוא גודלו ועל חזיתו מתנוסס בגאון סמל הגולגולת הענק. ג'ייק אמנם לא שמח מהעובדה שהוא חלק מחבורתם של שודדי ים ותיקים, אבל אחרי שנתיים תמימות שבהן הוא היה חלק בלתי נפרד מצוות האונייה היה קשה לו שלא להזדהות עם האנשים היחידים שהיו בעולמו.
"ג'ייק, רד ובוא למחסן האונייה!", נשמע מלמטה קולו של ווילסון, בן גילו וחברו הטוב של ג'ייק, "סבא דלורי רוצה לשוחח איתנו בדחיפות!". דלורי לא היה באמת סבא שלהם אך מאז שהחליטו לברוח מבית היתומים שבו הם גדלו ולצאת למסע אחר חיפוש פרנסה – מסע שהסתיים בספינת פיראטים שעגנה בחוף וחיפשה צוות צעיר שיצטרף אליה, דלורי הפיראט הזקן אימץ אותם והפך את שניהם לבני טיפוחיו. דלורי היה המבוגר ביותר בצוות הפיראטים, אם כי היה חסון ולחם בגבורה כאילו לגיל אין השפעה עליו.
ג'ייק ירד מהתורן, חבר אל ווילסון, והשניים מיהרו אל מחסן האונייה שהיה שתי קומות מתחת לסיפון הראשי. דלורי עמד שם והחזיק בשק מרופט בידו האחת ובשקיק של עור בידו השנייה. "שלום סבא דלורי", אמר ג'ייק בנימוסו האופייני, "קראת לנו?". "רציתי לספר לכם קצת על תוכניותיו של קפטן בונז ועל הדרך בה עליכם לפעול". רעד קל עבר בגבו של ג'ייק לשמע שמו של קפטן האונייה, קפטן בונז עשה לעצמו שם כשודד אכזרי וחסר מצפון. הוא גם רדה בחברי הצוות הזוטרים ללא רחמים ושני הצעירים השתדלו להימנע ממפגש עימו ככל האפשר.
"אנו שטים היישר לכיוון החוף!", הסביר להם דלורי, "דבר שכמובן מביא עמו סכנה של קרב ממשי נגד רשויות החוק המקומיות. הסיבה שאנחנו נוסעים ישירות אל החוף, היא הידיעה שהגיעה לידי הקפטן שספינה מלאה באוצרות ובמתכות נדירות עוגנת באחד החופים הקרובים. עבורנו זאת ההזדמנות היחידה לתקוף ולשדוד אותה, מכיוון שבעוד יומיים הסחורה תופץ למוקדי מכירה שונים ברחבי היבשת".
"אז אתה רוצה שנתכונן למלחמה?", שאל ג'ייק. "לא, ממש לא. רציתי להבהיר לכם כי אסור לכם להילחם! אתם צעירים מדי. אם ייראו חיילים בקרבת האונייה ויתחיל קרב, עליכם לקחת את סירת ההצלה האדומה, לרדת איתה לחוף, להפוך אותה ולהסתתר מתחתיה עד לסוף הקרב, קחו את שק הבגדים והאוכל הזה ואת שקיק הכסף ושמרו אותם עמכם. עכשיו חזרו לסיפון לפני שישימו לב שנעלמתם".
"תודה שאתה דואג לנו!", אמר ג'ייק לדלורי ונתן לו חיבוק. "אסור לפיראטים להגיד תודה!", נזף בו הזקן בחיוך ונתן לו טפיחה ידידותית בידו החסונה המעוטרת בקעקוע של עוגן שעליו יושב עכבר – סמלו האישי של דלורי שג'ייק הכיר היטב במשך שנותיו על האונייה.
עשרים וארבע שעות מאוחר יותר הגיעה אוניית הפיראטים אל החוף. ניכר היה כי השודדים מאומנים ומתורגלים היטב, הם מיהרו אל סירות התקיפה בסדר מופתי והחלו לפלוש אל האונייה הגדולה שעגנה על רצועת החוף. מרחוק נשמעו צעקות ושקשוק חרבות אבל לפי הקולות הצועקים הבין ג'ייק כי ידם של הפיראטים על העליונה, עד שלפתע נשמעו יריות מרוחקות במקצת. ווילסון טיפס על התורן וצעק: "חיילים רכובים מתקרבים עם רובים!". הוא מיהר לרדת ויחד עם ג'ייק רצו אל סירת ההצלה האדומה, ירדו איתה אל החוף וברגע האחרון הפכו אותה ונכנסו מתחתיה. אם היו מתעכבים עוד כמה שניות – היו החיילים רואים אותם ותופסים אותם או יורים בהם.
השניים הציצו דרך חורי המשוטים ולחרדתם ראו ארבעה פרשים מתנתקים מהחבורה ורוכבים היישר אליהם. לשני הצעירים לא היה לאן להימלט וכעבור רגע קראו אליהם לצאת כשארבעה רובים מכוונים אליהם, ידיהם נקשרו והם הועלו לכרכרה צבאית.
חודשיים מאוחר יותר כבר עבדו השניים כעוזרים במטה המשטרה המקומית. בבקרים למדו בבית ספר סמוך יחד עם נערים אחרים בני גילם ותחת השגחתו של שוטר חמוש, ובצהרים סייעו במטה המשטרה בשלל עבודות תחזוקה. בלילה הם היו ישנים בבית יתומים נוח ומרווח בו זכו לארוחות חמות וליחס אישי. "בטח סבא דלורי ארגן את הכול כדי שנצא מחיי הפשע ונקבל חינוך מהוגן וסביבה ביתית", אמר ג'ייק. אך ווילסון לא קיבל זאת. "לא יכול להיות! אם הוא היה מנסה להבריח אותנו הקפטן היה הורג אותו מיד!".
"בדיוק בגלל זה הוא היה צריך לביים שכביכול נשבינו בקרב, הסירה האדומה הייתה בעצם סימן עבור החיילים למיקום שבו אנו נמצאים!". הוויכוח לא תם עד שבאחד הבקרים, ביציאה מבית היתומים אל בית הספר, חיכה להם מפקד הכוח הצבאי שנלחם בפיראטים. "החל מהיום תלכו ללא ליווי", אמר הקצין: "ויש לי מתנה קטנה עבורכם, מתנה שהתבקשתי להעביר אליכם כשארגיש שאפשר לסמוך עליכם וכאשר אתם תבינו שהגעתם למקום הנכון ביותר עבורכם". הוא הניח חתיכת בד קטנה ומרופטת בכף ידו של ג'ייק. ג'ייק הביט בבד ודמעות החלו לזלוג מעיניו. על חתיכת הבד היה ציור של עוגן שעליו יושב עכבר. "זה אכן היה דלורי!", הוא לחש לווילסון, "הכול קרה בזכותו…".
הדלקת נרות חנוכה מציינת דווקא את הנס הקטן יותר של חנוכה, נס פך השמן, לעומת הנס המדהים של הנצחון על היוונים. אלא שהנרות הקטנים הזוהרים באפילה, הם האות והסימן מלמעלה שכל מה שקורה כאן, בין אם זה בשדה הקרב ובין אם זה בהיכל בית המקדש, הכול מכוון לטובה בהשגחה עליונה.
