דני להב היה המנכ"ל והמייסד של חברת סטארט אפ ישראלית מצליחה, רק לפני שבוע הוא נבחר לרשימת 100 היזמים המבטיחים בישראל שמתחת לגיל 40 על ידי העיתון הנפוץ במדינה. האקזיט האחרון שביצע שלשל לכיסיו סכומי עתק של מאות מיליוני דולרים. ודני להב היה מודל לחיקוי והערצה בקהילת ההייטק בישראל כמילה נרדפת למצליחן שעשה את זה, אבל בגדול.
בהתחשב בכל הנתונים הללו, אפשר להבין את הפתעתו הרבה של ג'קי כאשר הופיע לפגישה עסקית בביתו של דני בסביון, הארמון היפהפה התפרס על פני שני דונם ושוויו עמד על חמש עשרה מיליון שקלים. הבית היה מעוצב לפרטי פרטים והיוקרה ניבטה מכל פינה. אלא שמקור הפתעתו של ג'קי נבע מן הצמחייה. כלומר, היא הייתה מטופחת ומטופלת היטב אבל לא ניתן היה לפספס את העובדה שהיא עשויה כולה מ… פלסטיק.
ג'קי לא היה מסוגל להתאפק ובמהלך הפגישה עם דני הוא אזר אומץ ושאל אותו לפשר הדבר. איך יכול להיות שאדם עשיר כמותו שלא חוסך בכלום, לא משקיע בצמחייה אמיתית? רני חייך כאדם שרגיל לשמוע את השאלה הזאת, "בשביל להבין את התשובה, אצטרך לקחת אותך אחורה בזמן לפני 32 שנה ולספר לך את סיפורו של דני הקטן בבית ספר קהילתי בצפון הארץ". ג'קי המסוקרן הנהן נמרצות ונטה קדימה בכורסתו כדי להיות מרוכז בשמיעת הסיפור.
"באותה תקופה, זו כבר הייתה הפעם השלישית בתוך שבוע שההורים שלי הוזמנו לבית הספר", סיפר דני: "ביום ראשון קשקשתי על הקיר במסדרון בצבעים עמידים, ביום שלישי שברתי את הברזייה בחצר וביום חמישי שחררתי אפרוחים קטנים ורעשניים במהלך השיעור. מנהל בית הספר חמור הסבר הביט בי מבעד למשקפיו עבי הזגוגית ואמר בקול בס כועס: "כלו כל הקיצין. בית הספר כבר נתן הזדמנות אחרונה ואחריה עוד הרבה הזדמנויות אחרונות, אבל מה שקרה השבוע היה הקש ששבר את גב הגמל. בית הספר החליט סופית, להעביר אותך לכיתה הטיפולית!".
"באותה תקופה, הכיתה הטיפולית הייתה מתכון בטוח לכישלון" הסביר דני: "הילדים שלמדו בה תויגו מראש כלא יוצלחים וכחסרי תקווה. זו הסיבה שאמא שלי מחתה דמעות בזוויות עיניה ואביו הביט במנהל כלא מאמין. הם ניסו לצעוק ולמחות אך המנהל אטם את אוזניו לתחנוניהם ושב וטען בתוקף כי אין לי מקום בכיתה הרגילה. אני רק הבטתי בדו שיח בין המבוגרים בעיניים מזוגגות ולא הוצאתי הגה מפי.
בהתחלה הם לא שמעו את הנקישות העדינות על הדלת, אך הן הלכו וגברו, עד שהמנהל ניגש לפתוח את הדלת. בפתח עמד חנן, המורה של רני. "אני רוצה לתת לו עוד צ'אנס" הוא אמר וציפה לתגובת המנהל. "בשום פנים ואופן" רתח המנהל וחבט באגרופו על השולחן דמוי המהגוני הרעוע. "אני לא אתן לילד הזה לעשות קרקס מבית הספר שלי!".
"אני לוקח אותו תחת חסותי, במידה והוא ייתפס עוד פעם אחת מבצע מעשי קונדס או גורם נזק לרכוש בית הספר, אני אחראי באופן אישי שהוא לא ילמד כאן יותר", הציע חנן. לאחר התלבטות לא קצרה ולאושרם של הוריי, המנהל הואיל בטובו לאפשר לי הזדמנות אחרונה בהחלט.
לאחר שההורים שלי עזבו, לקח אותי חנן לחדר המורים. הוא שלף מאחת הארוניות משפך מתכת גדול וכבד והניח לפניי. הוא הביט ישר לתוך עיניי ואמר: "דני, אני מטיל עליך אחריות כבדה, מהיום אתה אחראי על השקיית כל העציצים בבית הספר, זכור, אם לא תשקה אותם מדי יום הם ימותו". אני הנהנתי בראשי כשאני מלא כבוד ויראה מגודל התפקיד שהושת עליי והבטחתי לא לאכזב את חנן המורה.
ואכן, לקחתי ברצינות רבה את הג'וב החדש, מדי יום הייתי ממלא את המשפך הגדול ונסחב איתו בכל רחבי בית הספר, משקה את העציצים ומרטיב את העלים במסירות ובקפדנות. ההבנה הזאת שסומכים עליי ומעריכים אותי, עשתה פלאות בנפש שלי, שתמיד הייתה מתויגת בתווית הילד הקטן והמופרע, התחלתי להשקיע בלימודים, להקשיב בשיעורים ולקבל ציונים טובים במבחנים.
"ביום שעשיתי את האקזיט", סיפר רני לג'קי המהופנט, "ישבתי בבנק לצורך איזה עניין בירוקרטי כלשהו, כשלפתע הבחנתי בעציץ מוכר. העציץ שעיטר את המבואה היה זהה לאלו שהשקיתי עבור המורה חנן. רק אז נחתה בי ההכרה, במשך תקופה ארוכה טיפחתי לתפארת עציצי פלסטיק. סחבתי את המשפך הכבד והשקיתי באדיקות אביזרי נוי סינטטיים ודוממים לחלוטין.
אבל לא כעסתי, אלא דווקא הבנתי את ההיפך. הבנתי שלמורה חנן לא היה עניין להעביד אותי סתם, אלא ללמד אותי שיעור לחיים שמלווה אותי עד היום – לכל דבר שאתה עושה למען מטרה חיובית יש ערך, גם אם בסוף התוצאה לא הייתה בדיוק מה שרצית, אבל את הדברים שלמדת בדרך ואת ההשקעה שהשקעת, אי אפשר לקחת ממך.
כדי להזכיר לעצמי את המסר הזה יום יום, למרות שאני יכול להרשות לעצמי גנן במשרה מלאה, הקפתי את עצמי בצמחיית הפלסטיק הזאת, רק כדי להזכיר לעצמי לתת תמיד 100% מעצמי בכל דבר שאני עושה בחיים". חתם רני את סיפורו והותיר את ג'קי ללא מילים…
הרצון והנכונות שלך הם הדבר החשוב ביותר, גם אם ניסית ולא כל כך הצלחת, פתחת ספר ונרדמת, רצית לעזור לחבר ולא עלה בידך. עדיין ישנה חשיבות גדולה למאמץ שעשית, יש ערך גדול אפילו רק לדרך שעברת, אפילו אם לא הגעת עד הסוף. בגלל שאת ההשקעה שהשקעת, המאמץ שעשית, אף אחד אחר לא יוכל לקחת ממך והם יישארו אצלך לעולמים.
