השמש כבר שקעה מזמן כאשר יורי היה עדיין שקוע בעבודתו ליד המחשב, הוא היה עסוק בשרטוט תלת ממדי מורכב והעדיף לסיים אותו כבר הערב. מתוקף תפקידו כמנהל פרויקטים בחברה הוא השקיע רבות ממרצו וכוחו כדי לנהל את הפרויקטים שתחתיו בצורה מיטבית. אמנם יורי סבל ממחלה נוירולוגית קלה שהשפיעה על מערכת העצבים, אבל הוא היה מרוצה מדרישות התפקיד שאפשרו לו חופש מסוים בתנאי העבודה. "יורי, יש לנו מחר ישיבת צוות עם סאלי, מנהל המחלקה. באיזו שעה נוח לך שנקבע איתו?" שאל יבגני חברו לעבודה שהיה בדרכו החוצה.
"מתי שאתם רוצים", השיב יורי במשיכת כתף וחזר למסך המחשב המרצד. במסגרת תפקידו של יורי היה עליו להיפגש עם סאלי, מנהל המחלקה, אחת לשבוע ולדווח על ההתקדמות בפרויקטים שתחת אחריותו. אלא שהפגישה השבועית הזאת, הייתה באופן תמידי החלק היחיד והקשה בחייו של יורי. הוא לא ידע מדוע, אך בכל פעם שהיה מגיע לישיבת צוות במשרדו של סאלי, היו פניו של המנהל מקבלות הבעת מצוקה שהלכה והחריפה בכל רגע שבו הוא נאלץ להקשיב לו. פניו היו מתכווצות, פיו היה מתעגל והיה נראה שהוא מבקש שיורי יהיה מחוץ לדלת בהקדם האפשרי.
יורי קם בלאות ממסך המחשב, הוא הרגיש שהעייפות נותנת בו את אותותיה והוא החליט שהגיע הזמן לשוב הביתה. כשהגיע לביתו וסיפר לרעייתו את אירועי היום, הוא הדגיש בפניה את מצוקתו מהפגישה השבועית למחרת אצל סאלי – שממנה הוא נפגע בכל שבוע מחדש. אלא שבאותו ערב הציעה לו אשתו שייקח עמו לפגישה מחר שי קטן, כדי להנעים את האווירה. מהצעה למעשה היא עמדה במקום להכין עוגה מפוארת שאותה ארזה בתוך קופסה יוקרתית, שאותה יעניק מחר יורי לסאלי מנהל המחלקה.
הפגישה עם סאלי הגיעה ויורי פתח אותה בהגשת העוגה המכובדת לסאלי, כאשר הוא מציין את העובדה שאשתו עמדה אתמול במיוחד בשעת ערב מאוחרת על מנת להכין עבורו את העוגה. סאלי השיב בחיוך של הכרת תודה ואפילו ציין שהמחווה מרגשת אותו מאוד, אבל פניו המשיכו לשאת את ההבעה המרוחקת ששידרה דחייה כלפי יורי ולא השתנתה גם לאחר המחווה. כאשר יצאו מהפגישה, ניגש יבגני, שהכיר את הבעיה, ליורי ואמר: "אני חושב שסאלי מקבל ממך את הרושם שאתה לא מרוצה בעבודתך, שאתה לא מסתפק במשכורת שלך ושאתה מצפה להעלאה משמעותית. זו הסיבה שהוא מראה לך פנים קודרות וזעופות…" יורי הופתע ואילו יבגני המליץ לו להעלות את הנושא בעקיפין בפגישה הבאה.
בפגישה השבועית שהתקיימה לאחר כשבוע, השתדל יורי לתאר את תחושותיו הטובות במקום העבודה, את סיפוקו מהפרויקטים שהוא מנהל ומהתנאים הטובים שהוא מקבל והוסיף כי למרות מחלת העצבים הקלה ממנה סבל הוא מרגיש כי האווירה הטובה במקום העבודה מפצה גם על חלק לא קל זה בחייו. יורי התבונן בפניו של המנהל וציפה לראות אותן מתרככות, אבל פניו של סאלי נותרו בעלות הבעה זעופה וקודרת. הוא יצא מהפגישה מדוכדך וחש שכך לא יוכל להמשיך. הוא התחבט עם עצמו במשך כל אותו היום, ובטרם עלה לישון הוא החליט שמחר בבוקר ייכנס למנהל וישים סוף לתופעה המוזרה והמציקה.
למחרת שם יורי את פעמיו היישר לחדרו של סאלי המנהל. הוא פתח את הדלת וראה אותו עסוק בשיחת טלפון. מבלי לבקש רשות, הוא התיישב בצדו השני של השולחן, המתין לסיום השיחה ואז שפך באחת את כל מה שהכביד על ליבו: "מדוע אתה מתייחס אליי בצורה שכזאת? הרי אם יש לך תלונה עלי הייתי מצפה שתאמר זאת במפורש, איני יכול לסבול עוד את ההתייחסות הזאת, את הפנים הזועפות שלך כלפי!" אמר יורי בהתרגשות ונשם לרווחה.
פניו של סאלי הביעו הפתעה, שלא לומר הלם. הוא הביט ביורי ושאל האם הוא מתכוון ברצינות לדבריו. ולאחר שיורי הבהיר שהוא מתכוון לכך ברצינות מלאה, אמר לו סאלי: "זה מוזר, כי את כל מה שאמרת – רציתי אני לומר לך! מדי שבוע אתה מגיע אלי ופניך מביעות כעס ודחייה כלפי. בתחילה חשבתי שהדבר קרה במקרה, אבל בהמשך ראיתי שזה הפך לתופעה קבועה…" יורי היה בהלם מוחלט ואילו סאלי המשיך בדבריו: "לא רציתי לפטר אותך, כי אתה עובד מצוין, גם לא רציתי להעיר לך כדי לא לפגוע בך, התייעצתי עם פסיכולוג מומחה שהציע לי לשקף לך את התנהגותך. הוא הציע לי לחקות את ההבעה שלך בדיוק רק כדי שתבין עד כמה הדבר לא נעים, עשיתי זאת מדי שבוע אך לצערי לא חל כל שיפור, אתה המשכת בהבעת הפנים הלא נעימה שלך. אפילו ניסיתי לחקות אותך באופן מדויק כדי שתרגיש את הרגשתי – אבל המשכת עם הבעות הפנים הללו, כאילו לא רמזתי לך דבר…"
יורי שתק בהלם מוחלט, הוא הבין שסאלי לא ממציא את הדברים. הוא ניסה לחשוב מדוע זה קורה עד שלבסוף נפגש עם רופא נוירולוג שהסביר לו את התופעה: כאשר הוא היה במתח כמו בפגישה עם סאלי, הוא לא היה יכול לשלוט על שרירי הפנים שקיבלו הבעה מוזרה המשדרת כעס ודחייה כלפי האדם שמולו ישב… למחרת הופיע יורי והסביר לסאלי את מקור הבעיה, בתוספת התנצלות כנה. "באמת הגיע הזמן לבוא לדבר…" השיב סאלי בחיוך: "הרי יכולנו להמשיך כך לנצח ורק לכעוס אחד על השני, בלי לדעת שאף אחד מאיתנו לא מתכוון לכך באמת…"
בפרשת השבוע אנו קוראים על נחש הנחושת: "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". במסכת ראש השנה מסבירה המשנה כי הנחש 'לא ממית ולא מחיה', אלא עצם ההתבוננות בו מרמזת על הכוונה, ברגע שמכוון האדם את ליבו לאביו שבשמים הוא ניצל מהכשת הנחש. כלומר לא המעשה עצמו – מה שנראה לנו בעיניים הוא זה שמשפיע – אלא רק האמונה והכוונה הפנימית.
