הרעש וההמולה שקידמו את פני האורח בעיר הגדולה גרמו לו סחרחורת. הוא עמד נבוך בכיכר העיר ולא הצליח לחשוב אף לא צעד אחד קדימה. התוכניות הגדולות שתכנן לביקור המיוחל הזה גירדו אי שם באחורי התודעה שלו, אבל הסחרחורת הקשה לא אפשרה לו להתרכז. כבר שלושה ימים הוא לא אכל כלום.
"שלום עליכם ידיד בן ידידים", שמע פתאום קול נעים ורך, וחש כאילו נשלחה אליו קרן אור ופיזרה את הערפל האופף אותו, "מה שלומך, איש יקר?"
הוא הסתובב לאחור ופגש בחליפת פסים ובתיק עסקים עשוי עור יוקרתי. עיניים נעימות הביטו עליו באהדה. הוא לא הצליח להיזכר מהיכן מוכר לו האיש בחליפת הפסים, אם בכלל, הוא בכלל לא הצליח לחשוב בצלילות. והוא נכנע לתחושת החביבות הנעימה שמקרינה חליפת הפסים ותיק העור היוקרתי.
"ברוך השם, הכול טוב. חוץ מהבטן המקרקרת".
"אתה באמת נראה קצת כחוש, אחי. אני לא הבנאדם שייתן לידידים שלו להסתובב ברחוב רעבים. ממש לא".
עיניו של האיש נתלו בידיד הזר במבט רעב. לרגע קל חלפה בו תחושת אי נוחות, אולי הוא נותן יד להונאה, אולי עליו להבהיר לאיש הנחמד הזה שהוא טועה בו, שהם לא מכירים משום מקום, ושהוא בוודאי מתבלבל בינו לבין מישהו דומה. אבל הבטן קרקרה לטובת הארוחה. הוא רק הנהן בראש והמשיך במשחק.
"בוא אחריי, כאן באחד הרחובות נמצאת המסעדה שאני אוכל בה באופן קבוע. ארוחות גורמה. בכל העיר לא תמצא עוד מסעדה כזאת. נלך", קבע האיש והוביל קדימה.
השניים פסעו ביחד, כאילו היו באמת מכרים וותיקים. הידיד התעניין, שאל, חקר, נכנס לפרטים ולפרטי פרטים, והתחושה הייתה בהחלט נעימה.
במסעדה הם התיישבו ליד שולחן עגול, שעליו צלחות קרמיקה בעלות עיטור מוזהב, ומפית משי ועליה סט סכו"ם מכסף טהור מעוטר בעיטורים מוזהבים. מלצר לבוש בהידור הניח את תפריט הבית מודפס על נייר עבודת יד וכרוך בכריכת אמנות משולבת עץ ומתכת. הוא הצביע על המומלצים ועל מנת היום והזמין אותם לחוויה קולינרית איכותית.
הידיד נתן בו מבט רב משמעות. "תתעלם מהטור השמאלי עם המספרים, תתמקד בטור הימני ותבחר מה שתרצה, היום אתה אורח שלי!"
הוא הזמין. ועוד איך. מנת מתאבנים, מנה ראשונה ומנה שנייה, מרק הבית וסלטים טריים. לקינוח הוסיף בקבוק יין עתיק ופלטת מתוקים משובחת. בכל זאת, עבר קצת זמן מאז הארוחה המסודרת האחרונה שאכל.
גם הידיד לא טמן את ידו בצלחת. גם הוא אכל מכל חלקי התפריט, וקינח ביין המשובח שעזר לו להחליק כמה חתיכות עוגה מלאות באגוזים עמוק פנימה.
הארוחה הסתיימה. השניים עוד ישבו זמן מה וליהגו על הא ועל דא. תוך כדי השיחה הנעימה התרומם הידיד: "אבקש את סליחתך, אני יוצא לכמה דקות, אתה יודע…"
הכמה דקות הצטרפו לשעה ארוכה, וזו התארכה והלכה. תחושה מציקה החלה לדגדג במורד בטנו והחליפה את תחושת הרעבון הקודמת. התחושה התחזקה נוכח מבטיו החוזרים ונשנים של רב המלצרים ששידר שמשהו לא בסדר.
הוא התרומם בכבדות של מי שאכל ארוחה דשנה וביקש לבדוק לאן הוא נעלם הידיד, להיכן הלך. אולי משהו קרה. אבל איש גדול ממדים מנע ממנו את המעבר. "טרם שילמת, אדוני", אמר האיש בטון קשוח.
"אה… זה לא אני… זה החבר שלי שהזמין אותי לכאן", אמר בטון כבד. המילים נפלטו בקושי.
"זה ממש לא מעניין אף אחד. אכלת – שילמת. וגם על מה שאכל החבר שלך תשלם, הרי הייתם יחד".
"אבל אין לי כסף!"
"אין בעיה, תוכל לעבוד כאן בשטיפת כלים, מירוק רצפות, סיוד, כיבוד, ועוד. מכאן לא תצא עד שישולם החוב".
החושך חזר לעיניים.
*
בסיפור זה היה רבי ישראל מאיר מראדין, ה"חפץ חיים", ממחיש את דברי עקביא בן מהללאל (אבות ג', א'): "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". זו רק אחת משלוש ההמלצות שיביאו את האדם להימנע מחטא.
כי אם אדם יבין שיש דין וחשבון, שהוא אינו פועל בוואקום, אלא לכל מעשה יש השפעות והשלכות מרחיקות לכת, אם יזכור שיבוא יום והוא יצטרך לעמוד מול תוצאות מעשיו ולתת עליהם את הדין – יש סיכוי שיעצור לפני המעשה הרע, ולא יגיע לידי עבירה.
אז בטרם ניגש למלא את הצלחות, להשתולל ולאכול, ליהנות מכל מה שיש לעולם להציע, נעצור ונחשוב מי משלם. האם המזמין הוא היצר שמדגדג מבפנים ונותן לנו תחושה נעימה שמזמינה? אנחנו אלה שניתקע עם החשבון, ונצטרך לשלם עד הפרוטה האחרונה…
*
על מה שאתה מקבל בחינם אתה עלול לשלם ביוקר.
