פניו של שר הצבא הספרדי אמרו הכל והוא אפילו לא היה צריך לדבר כדי שהנשיא יבין ששוב קרה משהו נורא: "שלושים ושמונה חיילים נהרגו בפעולה של צבא האויב נגד כוחותינו" בישר שר הצבא בקול רועד, "כוחות האויב המתינו להם במארב, כך שלא נותר להם שום סיכוי להינצל" סיים את דבריו, הנשיא החוויר לרגע אך מיד התעשת: "זאת כבר הפעם השלישית בחודשים האחרונים שכוחותינו נוחלים אבדה גדולה וכואבת, צריך לכנס בדחיפות את כל הצמרת הביטחונית כדי לדון במצב ולחשוב על תגובה הולמת!" הורה הנשיא.
הכאב בעם הספרדי היה קשה מנשוא, והאזרחים התקשו לעכל את האסון הנורא שהצטרף אל קודמיו אבל עלה עליהם בכמות ההרוגים.
האוירה בחדר הישיבות הנשיאותי הייתה מתוחה וטעונה במיוחד, לנשיא המדינה היה ברור כי יש מישהו מהדרגים הגבוהים ביותר שמעביר מידע אל האויב, וכך הם יודעים כיצד ומתי לארוב לחיילים הספרדים ולהכות בהם קשות. אבל גם לאחר שחשב רבות בניסיון למצוא את החפרפרת שעובדת למען האויב לא עלה שום רעיון במוחו שיגרום לו לגלות, מיהו המרגל שבגללו החיילים הספרדים מקפחים את חייהם. הנשיא המנוסה לא דיבר על כך עם איש והחליט שהוא בכוחות עצמו ובחושיו המחודדים ינסה למצוא את האיש שבגד בעמו ומסייע לאויב במלחמתו.
ראשון הדוברים היה שר הביטחון שסקר את המצב ושיתף את הנוכחים בפרטי החקירה הביטחונית מהאירועים האחרונים בהם איבד הצבא הספרדי כמעט מאה מחייליו. אחריו דיבר המפקד העליון של צבא ספרד שהציג לנוכחים את תוכניות הצבא לעתיד הקרוב וכיצד הם יכו באויבים בחזרה.
כל העת ניצב הנשיא במקומו וניסה למצוא רמז כל שהוא של לחץ או עצבים בפניהם של הנוכחים, אבל הוא לא הצליח לגלות דבר. פניהם של הדוברים היו חתומות ואטומות כראוי לאנשי צבא אבל הנשיא לא התכוון לוותר ועמד על המשמר בעיניים פקוחות לאורך כל הישיבה.
אחרון הדוברים היה סגן המפקד העליון שדיבר על כוחו של הצבא ועל התמסרותם של החיילים למען ההגנה על אדמתם. הנשיא הביט מהצד ולפתע נצנץ במוחו רעיון, גם הוא לא היה בטוח כי הוא עושה את הדבר הנכון אבל הרצון שבער בו לחשוף את המרגל לא נתן לו מנוח והוא החליט שהוא מעוניין לבדוק את הדבר לעומק.
היה זה לילה חורפי וגשום והכוח הצבאי שיצא למשימה החשאית לא ידע שהוא למעשה חלק מתרגיל הטעיה, הם נעמדו בין השיחים וציפו לבאות, אלא שלפתע נפתחה אש ממרחק קצר לעברם. החיילים המופתעים החלו להשיב אש לעבר התוקפים, אלא שאז קרה הבלתי ייאמן. כוח ספרדי ענק שהסתתר באחת המערות באזור יצא והכה את כוחות האויב, ההפתעה אצלם הייתה ניכרת והיה ברור אצל חיילי האויב שגם אם לכוח הראשון והקטן הם ציפו והתכוננו מבעוד מועד, לכוח הגדול שפרץ החוצה מהמערה הם לא היו מוכנים, וכך חלפו שעות ספורות עד שנכנס שר הצבא אל חדרו של הנשיא כשהפעם היה על פניו חיוך ענק, סוף סוף יש בפיו בשורות טובות וכוחות הצבא חוזרים הביתה עם ניצחון מוחץ על חיילי האויב ואפילו לקחו כמה מהם בשבי.
הנשיא היה מרוצה, הוא היה שמח ומאושר שגם הפעם חושיו המחודדים לא אכזבו אותו, כעת היה ברור מעל לכל ספק כי סגנו של המפקד העליון הוא המרגל שסייע לכוחות האויב כשהוא מעביר אליהם את תוכניות הפעולה וכך הם יכלו להיערך לפעולת נגד שהסבה אבדות רבות לחיילים הספרדים. אבל הפעם דאג הנשיא שרק חצי מהפרטים יגיעו לאוזניו, וכך התברר מעל לכל ספק כי הוא זה שמוסר את המידע אלא שהפעם המידע היה חלקי וכוחות האויב לא היו מוכנים לכוח הנוסף שיצא מן המערה והכה בהם מכת מחץ. תוך זמן קצר נעצר הקצין הבוגד והושלך לכלא כשהוא ממתין למשפט ראווה בעניינו.
אבל גם לאחר המעצר של סגנו, עדיין שאלה אחת לא הרפתה מראשו של שר הביטחון. "כיצד ידעת שדווקא סגנו של מפקד הצבא הוא הבוגד שמעביר מידע אל האויב, הרי גם אני מכיר מקרוב במשך עשרות שנים את כל הצוות הצבאי הבכיר ומעולם לא העליתי זאת בדעתי?" שאל את הנשיא, שחייך לרגע והביט לעבר נקודה עלומה בתקרה המעוצבת. "האם אתה זוכר את אותה ישיבה לאחר האסון הקודם?".
"בוודאי שאני זוכר" השיב השר, והנשיא המשיך: "באותה ישיבה כולם דיברו בכאב על מה שקרה, וניסו להעלות את המורל בכל דרך אפשרית, אבל הכאב והזעם ניכר היטב בפניהם. כשהגיע תורו של סגן המפקד הוא דיבר על עוצמתו של הצבא והעם והביטחון בצדקת הדרך, אבל היה נדמה לי שאין בדבריו שום הרגשת כאב וצער על האובדן הנורא, אז התחלתי לחשוד כי אדם שאינו כואב ודואב על צערו של העם יכול מאוד להיות כי הוא שגרם לצרה הזאת, והחלטתי לצאת לתרגיל ההטעיה שבו התברר שמי שאינו שותף אמיתי לכאבו של האחר, יכול מאוד להיות שהוא זה שאחראי לכאב הנורא…"
בפרשת השבוע אנו פוגשים טיפוס מעניין ומורכב מאוד – לוט אחיינו של אברהם ובנו המאומץ. לוט גדל בביתו של אברהם גדול האומה, אבל פעם אחר פעם אנו מגלים שבשעת המבחן הוא מעדיף את טובתו האישית על פני הצדק והמוסר. ולכן מלוט אנו יכולים ללמוד עד כמה חשוב לדבוק בגדולים מאיתנו שמורים לנו את הדרך וללכת בדרכם ללא שום הנאה אישית.
