שאמיל חייך באושר בזמן שהעמיס לעגלתו את ארגזי הבקבוקים. "ההפתעה תהיה מושלמת!" הרהר לעצמו. הוא כבר דמיין את עיניהם הזוהרות של בני הכפר הגאורגי ובמיוחד את עיניו של זוויאד – ראש הכפר. "כבר שנים שבני הכפר והמחוז לא הרטיבו את שפתותיהם במשקה הצ'אצ'א המסורתי. כבר הגיע הזמן להחזיר לעצמנו את כבודנו האבוד!" אמר לעצמו.
הצ'אצ'א, משקה חריף דמוי וודקה, היה כיבוד מרכזי באירועים המיוחדים שנהגו הגאורגים לערוך. לצד יינות משובחים ומיטב מאכלים מסורתיים היה נמזג משקה הצ'אצ'א האהוב לכוסות, והשמחה הייתה רבה.
היריד השנתי היה תמיד חגיגה ססגונית בכפר. לרגל היריד היו מתכנסים איכרים מכל האזור, נושאים איתם כלים, בהמות ותרנגולים למכירה. ניחוחות לחמניות 'לוואשי' ו'צ'אדי' היו ממלאים את חלל האוויר, ועוגיות 'גוזיניקי' היו נמכרות בפרוטות. זוויאד הישיש, מנהיג הכפר, נוהג היה להתהלך לאיטו בין הדוכנים ולנופף בידו לקונים הרבים.
ואולם בשנים האחרונות כיסו עננים שחורים את שמי גאורגיה. השתלטות האימפריה הטורקית על מחוזות גאורגיה הביאה לגזרות חדשות. הדרכים הפכו למקום סכנה, ופגישות עם הפרשים הטורקים היו עלולות להסתיים בכי רע. הטורקים לא אהבו את חגיגות היין של בני הכפרים. הם חששו שהדבר יצמיח מרידות. לכן גזר הסולטן כי אין למכור משקאות חריפים בכל מחוזות הקווקז. לגאורגים היה קשה לקבל את הגזרה. אך כשהחלו חיילי הסולטן להתפרץ בחרבות שלופות למסבאות ולמסיבות, הבינו הגאורגים שעליהם לקבל את הגזרה. ממכר המשקאות החריפים כמעט פסק לחלוטין. הכובשים הטורקים התירו רק לאנשים פרטיים לשמור במחיצתם בקבוק או שניים.
החיים נעשו קשים יותר, ולא כולם הסכימו עם הגזרה. אחד מהם היה שאמיל, צעיר נמרץ, שגזרות הטורקים הכעיסו אותו מאוד. מדי פעם היה שאמיל משמיע דיבורים קשים כנגד הכובשים, אך זקני הכפר היו משתיקים אותו: "לא כדאי להסתבך עם חיילי הסולטן, עוד יבוא יום וגאורגיה תהיה משוחררת, ואז נוכל לשוב למנהגים של העם שלנו כמו פעם…" היו אומרים בחוכמה.
כשהחלו ההכנות הראשונות ליריד הגדול, החליט שאמיל שהפעם הוא ימכור בקבוקים עם משקה הצ'אצ'א. בשעה קבועה היה שאמיל עוזב את חבריו בשדה ומסתלק לפינה נסתרת בחצר ביתו, שם עסק בהכנת המשקה. מוראט, חברו הטוב של שאמיל, הבחין בהיעדרויותיו הרבות והתעניין במתרחש. "מה קורה שאמיל?" שאל מוראט. שאמיל אחז בידו של חברו והוליך אותו למקום המסתור, ולמול עיניו הנדהמות של מוראט נתגלו עשרות כדים ובהם יין צ'אצ'א תוסס. "אם יעלו עליך חיילי הסולטן – אתה עלול לחטוף כהוגן, זה מסוכן מאוד!" אמר מוראט. "אל דאגה, הם לא יגיעו לכפר!" אמר שאמיל. "זאת גם הזדמנות לעשות כסף טוב", קרץ לחברו. כשקרב מועד היריד, החל שאמיל להוסיף אלכוהול מזוקק, סוכר ועוד חומרים מסוגים שונים שגרמו להשבחת טעמו של המשקה.
יום היריד הגיע. באיפוק ובהתרגשות צעדו בני הכפר לעבר הרחבה הגדולה. דוכנים ססגוניים היו פזורים בכל מקום. עגלה רתומה לפר צעיר נכנסה לרחבת השוק ועליה שאמיל. פניו נראו כמצפינות סוד. שאמיל קפץ מן העגלה בזריזות, הוריד ממנה כמה דוכנים ולנגד עיניהם המשתאות של בני הכפר, החל לערוך את בקבוקי המשקה הנכסף. צווחות הפתעה נשמעו בקהל: "צ'אצ'א מסורתי!" "צ'אצ'א אמיתי!" שאמיל, חבוש בכובע צבעוני, אחז בקבוק בידו: "עשר לירות טורקיות לבקבוק!" קרא בקול. אנשים הנהנו בראשם: "מחיר גבוה אך הגון למשקה משובח כזה", אמרו. השמועה על ממכר המשקה המסורתי פרשה כנפיים בשוק, אנשים באו לחזות בפלא. אחד מזקני הכפר הביט לכל עבר וכשראה שאין ממה לחשוש הניח בידו של שאמיל עשר לירות ולקח בשמחה בקבוק. מחיר המשקה היה גבוה ולכן לא היו רבים האנשים שמיהרו לקנות, אבל השמחה חזרה לפניהם של רבים. "מהיום והלאה הצ'אצ'א יימכר כאן!" הכריז שאמיל.
דהרות סוסים נשמעו מרחוק, "חיילים קרבים לכפר!" נשמעו צעקות. תחושת השמחה הפכה לבהלה. דוכנים החלו להיסגר ואנשים החלו להתפזר במהירות. "עליך להיפטר מיידית מכל הבקבוקים! תזדרז, הם מתקרבים!" קרא מוראט בבהלה. "הכנתי מקום מסתור בחצר, אבל לא אספיק להעביר את הבקבוקים לשם", קרא שאמיל בקול חנוק.
קול הסוסים כבר נשמע קרוב ליריד. "מה עושים?" קרא שאמיל, חיוור כולו. מוראט עצם את עיניו ולפתע פנה אל חברו: "שאמיל! חלק את הבקבוקים בחינם ובמהירות לכל מי שמוכן לקחת". שאמיל צעק לעברו בחזרה: "השתגעת? אתה יודע כמה טרחתי עליהם?" קרא בזעם, אבל צעקותיהם של הפרשים הטורקים המתקרבים נשמעו היטב, ושאמיל ידע שמוראט צודק. בהחלטה נחושה החל שאמיל לתפוס בקבוקים ולהניחם בידי האנשים. "חינם! חינם! קחו מהר! הכול בחינם!" תדהמה אחזה באנשים, אך בתוך רגעים ספורים עט ההמון על הדוכן. הבקבוקים נחטפו במהירות ונטמנו תחת המעילים או במקומות אחרים, וכעבור רגעים ספורים נותר הדוכן ריק. חיילי הסולטן פרצו לרחבת השוק בקול רעש גדול. "האם מישהו פה העז לעבור על גזרת הסולטן?" הרעים הקצין בקול ונופף בחרבו. הוא הביט לכל עבר, סוקר בעיניים זועמות את הדוכנים.
בזריזות עברו החיילים בין הדוכנים אך לא מצאו דבר. "קדימה חיילים!" אמר הקצין: "ממשיכים!" שתיקתם הדוממת של אנשי הכפר לא הסגירה דבר, אך כשעיניהם פגשו בעיניו של שאמיל כביכול אמרו מבטיהם זה לזה – תודה!
קורבן תודה ניתן כתודה לה' על ישועה או הצלה. קורבן תודה מגיע עם כמות גדולה של ארבעים לחמים. למרות כמות הלחמים הגדולה, הזמן שבו צריך לסיים את אכילת הקורבן ולחמי התודה הוא קצר מאוד. הקורבן נאכל רק ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו. כיצד מספיקים לסיים הכול בזמן כה קצר? אלא הדרך היא לשתף אנשים נוספים באכילת הקורבן, וכך תתפרסם ההודאה לה' וירבה כבוד שמיים בעולם.