השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר בן הסתובב בסבך העצים, עושה את דרכו בתוך השביל הנסתר שבמעמקי היער. זוג עיניים ירוקות עקבו אחריו מתוך הסבך, ו… זאב ענקי הביט לעברו והתקרב אליו בדריכות. בן, שהבחין לפתע בזאב שהתקרב לעברו, הוציא מכיסו אבני מצית, הרים ענף יבש מהרצפה והדליק אותו באמצעות האבנים. הזאב התרחק מהמקום בבהלה למראה האש ובן נשם לרווחה.
למחרת בבוקר ניגש בן לאיירון. הוא ביקש ממנו לעבור בכל המקומות ביער שבהם מתגוררים הנערים ולהודיע להם על אספה דחופה שתתקיים בשעות אחר הצהריים. בהתחלה היה צריך איירון לחצות את הנהר כדי לבקש מניק ועמית, שהיו בתפקיד הדייגים, להגיע לאספה בהקדם. לאחר מכן היה עליו לחזור לחצות לשטח השפך שליד המפל שבנהר, שם היו עסוקים ג'רמי ושיין בהתקנת הרשתות ליד שפך הנהר כדי להקל את מלאכתם של ניק ועמית. המקום הבא היה קרחת היער שבה הייתה החלקה עם הביצה הירוקה בינות העצים הגבוהים, שם ג'ונס ודן כרתו את העצים שנדרשו לבניית בית החורף הגדול שהיה אמור להגן עליהם מפני הקור והגשמים שבמהלך החורף.
בשעות אחר הצהריים, כאשר כל הנערים התכנסו בסוואנה הקטנה שבה התגוררו, החל בן בדבריו: "אני מוכרח לשתף אתכם בחוויה מטלטלת שעברתי אתמול: יצאתי לשוטט בשעות הלילה המאוחרות וכמעט נטרפתי על ידי זאב שהגיע מתוך סבך העצים. ובהחלט הייתה סיבה מיוחדת לשוטטות שלי בג'ונגל בשעה כזאת ובחוסר זהירות בלי לעקוב אחרי המתרחש סביבי…"
בן עצר לרגע והנערים תהו בינם לבין עצמם, מה היה עלול לקרות להם אילו בן היה נטרף על ידי הזאב, ומה גרם לו להתנהל בחוסר אחריות שכזה. ואילו איירון אמר בחיוך עקום: "בן, כולנו אסירי תודה שניצלת, אבל אני חושב שהסיטואציה הזאת גורמת לנו להבין שחייבים למנות מנהיג חלופי, כדי שחלילה לא נישאר אבודים וחסרי יכולת להמשיך בחיינו".
בן הנהן בראשו בהסכמה והמשיך: "איירון צודק, הסיבה הנוספת שלשמה כינסתי את כולם היא כדי לבחור מנהיג חלופי, על כל צרה שלא תבוא. אבל זאת אינה הסיבה המרכזית", עכשיו הסקרנות נראתה היטב על פני כלל המשתתפים. בן הביט סביבו, וכשראה שכולם מרותקים למוצא פיו, אמר בדרמטיות: "יצאתי אתמול החוצה לסיור שגרתי בין העצים הקרובים למחנה, ופתאום הבחנתי באור שמבליח מבין העצים. התחלתי ללכת בעקבות האור עד שהגעתי לקרחת יער קטנה, בה ניצבה קופסת פח אפורה שגלגלים ענקיים היו מתחתיה, ושתי קופסאות פח קטנות שהפיקו אור עצום היו תלויות עליה מלפנים. להפתעתי, הבחנתי באדם יושב בתוך הקופסה. הוא הסתכל עליי בתדהמה לרגע ומייד יצא ונעמד מולי. שאלתי אותו: 'מי אתה? איך הגעת לכאן?' האיש פתח בסיפור שהכה אותי בתדהמה גדולה. 'פעם, לפני שנים רבות, כאשר הייתם תינוקות, הייתם מתגוררים בבתים מאבן ובכל בית שכנה משפחה, אבא, אימא וילד.
אני לא יודע אם אתה זוכר את ההורים שלך, אבל היו לך הורים שגידלו אותך בילדותך. במשך שנים חייתם בג'ונגל, עד שהגיעו ימים קשים והשבט השכן שהיה מרוחק ממקום מגורינו בעשרות קילומטרים, פתח במלחמה עקובה מדם, ובה נהרגו כמעט כל המבוגרים מבני השבט. אתם, הילדים הקטנים, ניצלתם בזכות צ'יף השבט שהחביא אתכם בתוך מערה קרירה ואפלה. האויבים בני השבט האכזריים לא מצאו אתכם, וכך שרדתם. האנשים הבודדים שניצלו מהמלחמה היו אני וצ'יף השבט. הוא השאיר אתכם עם מזון בסיסי והנחיות כיצד לשרוד ויצא להילחם נגד בני השבט התוקפים, עד שנהרג במהלך הקרבות. אני נמלטתי מהג'ונגל וצעדתי מרחקים ארוכים, חייתי על פירות ומים וניצלתי בעור שיניי עשרות פעמים ממוות. איני יודע איך הצלחתי להינצל, אבל לבסוף הגעתי למקום יישוב, ושם הקמתי את חיי מחדש. בקשתו האחרונה של הצ'יף ממני הייתה לחזור אליכם בעוד שנים מספר כדי לספר לכם על העבר, על מה שעברתם בזמן שהייתם קטנים מכדי לזכור ואולי העדפתם להדחיק. רק כדי שתדעו נכונה את מסורת אבותיכם…' אמר לי האיש, נכנס לקופסה האפורה, נופף לי לשלום ונסע מהמקום".
הנערים הביטו בו המומים, ובן אמר: "אני יודע שאתם נדהמים לשמע הסיפור, אבל תראו את המציאות: במשך שנים אנחנו מנהלים את חיינו במעמקי הג'ונגל ובטוחים שאנחנו חיים בצורה הכי טובה שאפשר. ופתאום גילינו ביום בהיר, עד כמה טוב היה לנו בעבר ומה הפסדנו…"
הנערים שתקו לרגע, ואז התרומם ג'רמי ממקומו ואמר: "בן, אתה צודק. אבל עדיין לא מאוחר מדי. אולי הגיע הזמן שנצא ממעמקי היער ונלך למקום יישוב. נכון שהפסדנו כבר שנים ארוכות מהחיים שלנו, אבל עדיין לא מאוחר מכדי להקים את הכול מחדש".
להבדיל, מציאות חיינו לאחר חורבן בית שני מזכירה את סיפורם של ילדי הג'ונגל. אנחנו מנהלים חיים מלאים כביכול, עמוסים בכל טוב, שפע גשמי, כמובן גם שפע רוחני – מקיימים תורה ומצוות, מתפללים לבורא עולם. אבל החיים שלנו הם בסך הכול צל חיוור לחיים שהיו לפני חורבן בית המקדש, שהיה מקור בלתי־נדלה של אור רוחני וגשמי. אנחנו לא מסוגלים לעמוד על עומק ההפסד והמרחק שלנו ממה שהיה אז, מכיוון שלא חווינו זאת בעצמנו. עלינו לספר ולהיזכר מה היה לנו, מה הפסדנו, רק כדי להחדיר בקרבנו את הרצון והציפייה לגאולה ולהקמת משכן השכינה.
