ימים ארוכים של נתינה

אורח שהגיע לכפר קטן ונידח, עבר תחילה בבית הקברות שנמצא מחוץ לכפר. הוא הבחין בדבר מוזר מאוד. על כל המצבות נכתב מספר שמציין את שנות החיים של הנפטרים. אבל המספרים היו נמוכים מאוד ביחס לאורך החיים הממוצע. ראובן חי עשרים שנה, דוד עשר שנים, ועל קברו של אליהו נכתב כי חי רק חמש שנים…. הוא התפלא מאוד. מה יש בכפר הזה שגורם לאנשים לחיות חיים קצרים כל כך.

מאוחר יותר, על כוס משקה בפונדק המקומי הוא התעניין אצל תושבי הכפר לפשר העניין. והם סיפרו לו כי לפני שנים רבות היה חי בכפר אדם זקן וחכם, שחינך את כל בני הכפר לחיים של אחווה התנדבות ונתינה איש לרעהו. הוא לימד אותנו, כי המשמעות העיקרית של האדם איננה בחיים שהוא חי לעצמו, אלא בנתינה שהוא נותן למען האחר ולמען כולם.

ומאז, על קברו של כל אדם שנפטר, אנחנו מסכמים את כל שעות ההתנדבות והעשייה החברתית שלו, ועל הקבר אנו רושמים את סך שנות החסד והנתינה שלו.

*

בפרשה זו נאמר על אברהם:

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים…"

אברהם אינו סתם זקן ששנותיו חלפו עליו,

הוא לא עוד אדם שעבר כאן בעולם,

אברהם מלמד אותנו לקחת איתנו את הימים,

לנצל אותם נכון.

להפוך כל יום למשמעותי,

דרך נתינה, השפעה, אהבה וחסד.

לראות כל רגע ורגע כמתנה גדולה.

הוא מלמד אותנו לא לזלזל באף יום,

לא להזניח אף דקה,

לא לשכוח –

שכל עוד שיש לנו כוח –

אנחנו מסוגלים להשפיע.

וכל עוד שיש בנו חיים –

יש לנו אור להאיר.

בגישה שכזו –

הימים אינם חולפים על האדם,

אלא האדם הוא זה שחולף על הימים

תוך כדי שהוא ממלא אותם בטוב.

הלוואי שנזכה לבוא עם הימים שלנו מלאים.