אדי וטומי אהבו במיוחד את מכוניות המרוץ מאז שנות הילדות. הם היו חברים טובים כל כך, וכבר כשהיו שילדים קטנים הם היו בוהים בהערצה של בני שלוש בכל מכונית מרוץ שעברה בכביש.
ככל שגדלו, הם התעניינו בתחום יותר ויותר. כבר בכיתות היסודי הם היו יושבים יחד ובונים מחלקי דפים דגמים שונים של מכוניות מרוץ. במשך השנים הלכו הדגמים שלהם והשתפרו, וכל ילדי בית הספר היו באים לראות את תצוגת מכוניות המרוץ.
הם אהבו לצפות במכוניות המרוץ במהלך אימונים על כביש התחרות שהיה בקצה העיר. היו יושבים על גדר בסמוך לכביש ובוהים במשך שעות במכונית השועטות במהירות.
הם ידעו היטב, שיום יבוא והם ינהגו על מכוניות מרוץ, ממש כאן, על הכביש הזה שלפניהם. ואכן, ברגע שסיימו את הלימודים, הם חסכו כסף כדי לרכוש לעצמם רכבי מרוץ מעולים ולהצטיין בתחרויות על הכביש.
העובדה ששניהם היו נהגי המרוצים המצטיינים באזור, רק קירבה ביניהם, והחברות ביניהם רק הלכה והתהדקה. שניהם נהגו להתחרות אחד עם רעהו בקביעות, כשהם מנצחים, צוחקים וחורכים את האספלט השחור בגלגלי המכוניות שלהם.
"אדי, מה אתה חושב על המרוץ הארצי?" שאל טומי, ואדי משך כתף בחוסר עניין. "אין טעם להתחרות בשביל התחרות נטו. אני נוהג בשביל הכיף…"
"זה ברור". טומי הרים מעט את קולו, לא מאמין שאדי לא ירד לסוף דעתו. "אבל אפשר להירשם למרוץ גם בשביל הכיף", הכריז טומי. "רשמתי את שנינו למרוץ. התקבלנו". טומי חיבק את אדי. "בשבוע הבא מתחילים בסיבוב הראשון", הוא קרץ. "נהיה הכי טובים שם!" אדי מצמץ. "אם כבר רשמת אותנו, ברור שנהיה טובים, אה?"
כל השבוע התאמנו השניים על הכביש שבקצה העיר. הם מתחו את יכולות הרכבים עד הקצה, מאיצים בתוך שניות, בולמים ברגע אחד, מסתובבים ומבצעים פניות חדות. הם חייבים להיות טובים. הכי טובים. הם צריכים לנצח.
ביום התחרות היו השניים ראשונים ונרגשים על קו הזינוק. "טומי, מתחילים?" קרץ טומי לכיוונו של אדי מבעד לחלון רכבו הפתוח. "אני חושב שאנחנו נהפוך למטוסים על הכביש כאן". הוא הניע את מבטו אל הכביש שלפניו. אדי הסכים, "קדימה, מתחילים".
שניהם סגרו את החלונות. אור הבהב לכיוונם, יש להם שלוש שניות עד שמתחילים את המרוץ. שניהם לחצו בעוצמה על דוושת הגז יחד עם שאר המשתתפים במרוץ, נעים במהירות עצומה על הכביש.
שניהם זכו בסופו של המרוץ במקומות הראשונים.
אדי – מקום ראשון, וטומי – מקום שני. אדי יצא מהרכב בחיוך של מנצחים, טפח על שכמו של טומי ושאל: "נו, טומי איך היה המרוץ? התעייפת?" מבטו של טומי היה נעוץ ברצפה. "כן". קולו היה כבוי מעט. "אני הולך לבית שלי לישון, נדבר".
טומי התניע את רכבו שוב ופתח בנסיעה, מהורהר. טעם חמוץ בפיו. הוא ידע שהוא מוצלח מאוד, אך הוא תמיד ידע שגם אדי מוצלח מאוד. עכשיו, כשהם בתחרות זה מול זה, תחרות אמיתית, כשכל אחד צריך להראות עד כמה הוא טוב, כואב להודות בכך… אבל אדי רק מקשה עליו. טומי החליט שאין לו ברירה, הוא יצטרך להרחיק ממנו קצת את אדי.
לאחר שבועות אחדים הגיע מרוץ הסיום והסבב האחרון של התחרות. הרכבים התחלקו לשלוש קבוצות, ועל כל קבוצה היה לנסוע יחד כדי לנצח את שאר הקבוצות. טומי ואדי צוותו יחד מכיוון שכולם ידעו שמרב הסיכויים שקבוצתם תנצח. הם היו טובים, מהירים ונחושים.
בדקות הראשונות של מרוץ הסיום, קבוצת הרכבים של טומי ואדי הייתה במקום הראשון. הם הצליחו להשיג את כל הרכבים בקבוצות האחרות, משאירים את כולם מאחור.
רכבו של אדי היה ראשון, מוביל את הקבוצה. טומי נשך את שפתיו והאיץ. הקבוצה שלהם חייבת לנצח, אבל הוא חייב להיות זה שמוביל את הקבוצה. הוא חייב להיות במקום הראשון.
טומי האיץ עוד קצת, ועוד. הוא השיג את אדי. הוא נגח ברכבו קלות, מבחין ברכבו של אדי מסתחרר על מקומו. הוא עקף אותו בזריזות ותפס את המקום הראשון.
חיוך של ניצחון עלה על פניו של טומי. הוא מקום ראשון! הם ינצחו ובזכותו. אלא שלפתע שריקה חדה נשמעה מהאוזנייה שלו. "הקבוצה שלכם יוצאת מהמשחק!" נשמע קולם של שופטי המרוץ. "הקבוצה שלכם נפסלה!"
טומי עצר את רכבו באיטיות, בוהה בשאר מכוניות המרוץ שועטות על הכביש, עוקפות אותו בקלילות. הוא הפסיד, וכל הקבוצה שלו הפסידה בגללו. רק משום שהוא לא היה יכול להתגבר על הכבוד המדומה – לנצח בכל מחיר.
הפרשה מלמדת אותנו שהעולם הוא לא זירת תחרות, קורח מקנא בתפקידו של אליצפן בן עוזיאל בן דודו, ומכך הוא מגיע לערעור על המנהיגות של משה ואהרן, וסופו המר ידוע. התורה מספרת לנו את כל זה כדי שנבין שלכל אדם יש את התפקיד המיוחד שלו, את הכשרונות הייחודיים שלו, והצלחתו של אדם אחד לעולם לא פוגעת בשני. לכל אחד יש את המקום המיוחד שלו, וגם אם זה אולי מקום שני או שלילי ביחס למישהו אחר, ביחס לעצמו זה תמיד מקום ראשון.
