כמה אתה שווה

מבט אל החיים

שון קורמן היה מצליחן לפי כל קנה מידה אפשרי. בתור בחור צעיר, בסך הכול בן עשרים וארבע, הוא החזיק בשליטה על קבוצת חברות שהרוויחו מיליוני דולרים, התגורר באחוזה יוקרתית בקליפורניה, נסע על למבורגיני מדגם הספורט שהיו אחדות כמותה בעולם.
אבל אף על פי שהיו לו כסף ונכסים, הוא היה מדוכא ועצוב. הייתה לו בעיה מתמדת עם האנשים שסביבו, מכיוון שהרגיש שאף אחד מהם לא אוהב או מעריך אותו והם הסתובבו מסביבו וניסו להתחבר אליו רק בגלל הכסף שלו. בתקופות הקשות יותר בחייו הוא שנא את המראה החיצוני שלו ואפילו התבייש במה שהוא ובחוסר הערך שלו כלפי החברה שסביבו.
במשך שנתיים התהלך שון ממורמר, עד ששמע על המאסטר – מאריסטו, זקן שהתגורר באחת הערים המרכזיות בנפאל וידע ללוות אנשים למצוא את האושר בחייהם.

ברגע ששון שמע מכמה אנשים שהמאסטר שינה את חייהם לטובה, הוא לא חשב פעמיים. הוא תפס טיסה ישירה לנפאל ובתוך שעות ספורות מרגע הנחיתה בשדה התעופה, כבר היה בביתו של המאסטר, ממתין לתור שנקבע לו מראש.
כאשר שון נכנס פנימה, הביט לעברו המאסטר בעיניים יוקדות. שון תיאר בקצרה את הבעיה שממנה הוא סובל כבר שנים ארוכות, תיאר את המצבים הקשים והדיכאונות שאיתם התמודד בשנים האחרונות וביקש מהמאסטר למצוא מוצא לבעייתו.
המאסטר שמע את דבריו ולאחר מכן שתק דקות ארוכות. לבסוף הוא אמר: "הייתי שמח לעזור לך, בחור צעיר, אבל לי יש אותה הבעיה…"

הבעת מרירות עלתה על פניו של שון ברגע שהבין שגם המאסטר לא מצליח לפתור את הבעיה שלו. אבל בדיוק כשהתרומם כדי להיפרד ממנו לשלום, אמר לו מאריסטו: "אולי תוכל לעזור לי לפתור את הבעיה שלי, ולאחר מכן אנסה לעזור לך?"
שון משך בכתפיו והנהן בחיוב. הוא כבר כאן ואין לו מה להפסיד. המאסטר הסיר טבעת מהאצבע שלו ואמר: "אני צריך למכור את הטבעת הזאת. לך לשוק בבקשה עם הטבעת, וחזור אליי עם הצעת המחיר הגבוהה ביותר שתקבל. בבקשה, אל תסכים לקבל עבורה פחות משבעה מטבעות כסף!"

שון הסכים. הוא יצא מביתו של המאסטר ועשה את דרכו אל השוק המקומי. הוא עבר בין הדוכנים וניסה להציע את הטבעת למכירה. הוא דרש עבורה לא פחות משבעה מטבעות כסף אבל הרוכלים שבשוק גירשו אותו מהדוכנים ברגע ששמעו את המחיר. "שבעה מטבעות כסף עבור הטבעת הישנה הזאת?? היא לא שווה יותר ממטבע אחד!" אחד הרוכלים הציע לתת לו תמורתה את הסיר והספל שברשותו, השני הציע תמורתה חרוזי אבנים, והשלישי אפילו היה מוכן להציע תמורתה שני מטבעות כסף.

לאחר סיבוב מייגע שארך שלוש שעות בין הרוכלים בשוק, הבין שון שאין לו סיכוי למכור את הטבעת בסכום שמבקש המאסטר. הוא עשה את דרכו בחזרה לביתו של מאריסטו, התייצב מולו כשהטבעת בידיו ואמר לו מאוכזב: "לא הצלחתי למכור את הטבעת שלך. אני רק בטוח שהיא לא שווה כמו הסכום שאמרת לי. ואני לא באמת יודע כמה היא שווה…"

המאסטר מאריסטו הביט באגלי הזיעה שנקוו על מצחו שון. הוא הציע לו לשבת ואמר: "אתה צודק, צריך באמת לדעת כמה שווה הטבעת. אבקש ממך עוד בקשה אחת: תוכל ללכת לצורף כדי שיעריך את שוויה של הטבעת?"
"מה זה משנה מה הסכום שהוא יאמר?" תהה שון ומחה את אגלי הזיעה ממצחו. "הרי לא אצליח למכור אותה בסכום שאתה מבקש!" המאסטר הנהן בראשו בהבנה. "ייתכן שאתה צודק, אבל בכל זאת אני מבקש ממך, חשוב לי מאוד לדעת כמה שווה הטבעת. אשמח אם תוכל ללכת לצורף כדי שיעריך את שווייה האמיתי, וגם אם ירצה לקנות אותה ממך, אל תמכור אותה בעד כל מחיר שבעולם…"

שון התרומם ממקומו. רק התקווה שנותרה בו למצוא פתרון לבעייתו היא זאת שהחזיקה אותו. אם לא הרצון למצוא מוצא לבעיית הערך העצמי שלו, כבר מזמן היה שולף מכיסו שטר של מאה דולר, מושיט לו אותו למאסטר ומשליך את הטבעת בפינת הרחוב הסמוך. אבל הוא התגבר על הרצון שלו לעשות זאת, חזר לרחוב המרכזי של העיירה ונכנס לחנותו של הצורף המקומי. "תוכל בבקשה להעריך את שווייה של הטבעת?" שאל בחוסר סבלנות.
הצורף הרים את הטבעת המונחת על הדלפק, קירב אותה לזכוכית המגדלת והביט בה בריכוז, לאחר כמה רגעים אמר לשון: "אמור למאסטר שהוא יכול לקבל תמורתה 15 מטבעות זהב אם הוא צריך בדחיפות, אבל אם יש לו זמן אולי נצליח להשיג תמורתה 20 מטבעות זהב ואולי יותר…" שון הביט בו בהפתעה, הודה לו בניע ראש, לקח את הטבעת ועשה את דרכו חזרה לביתו של המאסטר.

"הטבעת שווה הרבה יותר ממה שביקשת!" שמח שון לבשר למאסטר ברגע שנכנס לחדרו. המאסטר הושיב אותו לצידו ואמר בחיוך: "איך קרה השינוי? איך טבעת שלא היו מוכנים לשלם עליה יותר משני מטבעות כסף שווה פתאום עשרים מטבעות?"
"מכיוון שלקחתי אותה לצורף, הוא היחיד שיודע להעריך אותה כמה היא שווה באמת…" השיב שון בספונטניות, והמאסטר השיב בחיוך: "אתה כמו הטבעת הזאת, אנשים לא יודעים להעריך כמה אתה שווה. אבל אם תשאל את מי שאוהב אותך כמה אתה שווה באמת, תגלה שהערך העצמי שלך שווה הרבה יותר ממה שחשבת…"

 

עם ישראל עברו שעבוד במצרים, ושם הם היו בזויים ונרדפים עד צוואר, לא היה מי שיעריך אותם באמת. אבל הקב"ה, שאוהב את עם ישראל באמת והבטיח לאבותינו לתת לזרעם את ארץ ישראל, ידע להעריך את אותם למרות המצב הנמוך שבו היו, ואהבה גדולה זו היא שעמדה לנו, ובזכותה יצאנו ממצרים והגענו להר סיני לקבלת התורה, והיא זו שגם עמדה לנו להגיע לארץ ישראל ולהתיישב בה כבני חורין.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

מבט אל החיים

שלושה מרצדסים

מבט אל החיים

חמורים בתפקיד

מבט אל החיים

קפה על הקיר

מבט אל החיים

מבט מחדש

מבט אל החיים

חברה טובה

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'