כבוד השופט ג'ורג' פסע בצעדים נמרצים אל עבר מקומו, וגרם לכל הנוכחים לעמוד דום על מקומם. הוא ניגש למקומו, התיישב וסימן לקהל לשבת בתנועת יד קלילה. "מדינת ניו יורק נגד מורטי סמית!" הכריז השופט מתוך הקלסר שאחז בידיו. "הנאשם מואשם בפריצה אל אחוזתו של מיסטר בלינקן וגניבה של חפצי ערך שונים, עורך הדין סלימאן אתה מייצג את התביעה, ספר לבית המשפט את גרסתך…" סיים השופט והניח את משקפיו העגולים על הדוכן.
"ובכן אדוני השופט", פתח בדבריו עורך הדין סלימאן: "לפני כחצי שנה התעורר מרשי בשעת לילה מאוחרת מרחשים ורעשים מכיוון הסלון. הוא עטה את חלוק המשי שלו ולקח עמו רובה ציד קצוץ קנה, שהוא מחזיק באישור כמובן. הוא ירד לסלון שם הוא ראה דמות עטוית קפוצ'ון מרוקנת את הוויטרינה שלו מחפצי הערך. מרשי הניף את רובהו וצעק על הפולש לא לזוז, אך הלה אפילו לא סובב את ראשו, אלא קפץ מבעד לחלון הפתוח ופצח בריצה מבוהלת אל שער האחוזה. מרשי הזמין מיד את המשטרה, אך הם הגיעו באיחור רב והפורץ כבר הספיק להיעלם.
בחיפושיהם אחר ממצאים וראיות בזירת האירוע, הם מצאו סיכה קטנה עליה היה חרוט נחש קוברה מוזהב, לאחר חקירה מאומצת מצאה המשטרה כי הסמל שייך למועדון קרטה מקומי, הם פנו לשם והפתיעו את התלמידים והמאמן באמצע האימון. המשטרה עיכבה לחקירה את המאמן והתלמידים, ובסופו של דבר נערך מסדר זיהוי בהשתתפותו של מיסטר בלינקן. הוא זיהה מיד את הנער שפרץ לביתו בגלל ממדיו ובעיקר בזכות הקפוצ'ון שהוא לבש גם בליל הפריצה. כאשר התברר לשוטרים כי למאמן אין כל חלק בפרשה הוא שוחרר והנער נשאר במעצר".
עורך הדין סלימאן כחכח בגרונו והמשיך: "הנה אנחנו כאן, חודש לאחר מכן, ומבקשים מכבודו להטיל על הנאשם את העונש הקבוע בחוק". השופט ג'ורג' דפק בפטיש העץ שלו על גבי הדוכן: "תודה לך עורך הדין סלימאן, ההגנה מתבקשת לתת את עמדתה". עורך הדין הציבורי והמרושל, אסף בחופזה את דפי הנייר שלו שהתפזרו לכל עבר: "לצורך הצגת עמדת ההגנה, אזמן את החשוד לדוכן העדים. מר מורטי סמית אנא גש אל הדוכן!". מורטי קם בעצלתיים ממקומו ופסע בצעדים גמלוניים אל הכיסא המיועד, התיישב ופלט אנחה קצרה. "מורטי", החווה בידו הסניגור הציבורי: "ספר לבית המשפט על קורות חייך בקצרה!"
"ובכן…" פתח מורטי בהיסוס: "שמי מורטי סמית, בן 19, נולדתי וגדלתי כאן בברוקלין. כאשר הייתי בגיל שנתיים אבי ברח מהבית, והותיר את אמי לטפל בי לבדה ללא עבודה או מקור הכנסה כלשהו. כאשר הייתי בגיל 10 אמי נעצרה על גניבה, בגלל שפרצה לסופר על מנת להשיג מזון לכלכל אותי". מורטי עצר ובלע את הגוש שאיים לפרוץ מגרונו. "קצת לאחר מכן גם היא נעלמה מחיי, והועברתי למשפחת אומנה שאצלה אני שוהה עד היום. לפני כמה חודשים התחלתי להתאמן במועדון הקרטה 'קוברה' ושם פגשתי את שון. שון היה עבורי כמו אח גדול שמעולם לא היה לי".
מורטי סקר את אולם בית המשפט המרותק למוצא פיו והמשיך: "סיפרתי לו שנמאס לי להיות תלוי בחסדים של אחרים, והייתי רוצה שיהיה לי מספיק כסף כדי להתחיל חיים חדשים משל עצמי. שון הציע לי לפרוץ לביתו של מר בלינקן. 'הוא עשיר כקורח וזה לא יחסר לו', כך הוא אמר לי. אבל אני לא העזתי, עד אותו היום שרבתי עם אבי המאמץ ובלהט הוויכוח הוא פלט ש'רואים שאני לא הבן שלו'. באותו ערב יצאתי ופרצתי אל האחוזה של בלינקן. זה הסיפור שלי…" סיים מורטי וירד מן הדוכן.
לחש והמולה פרץ בבית המשפט והשופט ג'ורג' דפק בחוזקה על השולחן: "שקט, בית המשפט ייצא להפסקה של חמש דקות!" כעבור הזמן שנקב שב השופט אל האולם ובידו שני בקבוקי קולה. הוא התיישב על מקומו וזימן את מורטי שוב אל הדוכן. "ראה מורטי, בקבוק קולה אחד מזיע מרוב קור, אתמול קניתי אותו ושמתי כל הלילה במקרר. ואילו הבקבוק השני שוכב אצלי בבגאז' כבר חצי שנה וכרגע הוא חסר גזים ובטמפרטורת רכב שחור ביום קיץ לוהט. מאיזה בקבוק היית רוצה שאמזוג לך?" שאל השופט את מורטי. מורטי שלא הבין מה הוא רוצה, הצביע כמובן על הבקבוק הקר והטרי.
השופט ג'ורג' מזג למורטי ולעצמו כוס גדושה, לגם ממנה בשביעות רצון ופתח: "כרגע הוכחת לי ולבית המשפט, מורטי, שיש לך את היכולת להבחין בין טוב לרע. ולענייננו אנו, נכון שהיו לך חיים קשים, אבל אתה עדיין יודע שלא משנה באיזו סיטואציה אתה נמצא, המעשה שעשית היה פסול, ובכל זאת אתה בחרת לעשות אותו. ועל בחירות שגויות צריך לשלם בסוף את החשבון. לאחר שתשלם את חובך לחברה, תקבל הזדמנות נוספת לבחור איזה סוג של חיים אתה רוצה לחיות. אני מקווה שלמדת את הלקח שלך ממעידה חד פעמית זאת, לבחור תמיד בדרך הנכונה…"
בפרשת ראה אנו מצווים לבחור בין הטוב ובין הרע. היכולת לתקן את הרע – טמונה בעיקר לדעת את המעשה הלא נכון, לחזור עליו בתשובה ולתקן את המעשים שלנו. יכולת הבחירה שלנו מונעת הרבה מאוד החלטות, שאם נחשוב עליהן מחדש וננסה לשפר ולתקן אותן נוכל לתקן הרבה מטעויות העבר.
